בין "מספיקא לא מפקינן ממונא" לדין המע"ה | הרב חיים סבתו, ראש ישיבת מעלה אדומים | כנס אסופות ה-5

[מוזיקה] קשות ראשי ישיבת כן ביבנה רשות הרבנים המרגלים את הכנס הזה תלמידים יקרים המלה תורה באו מבית מדרשיה ללמוד תורה בצוותא הגמרא במגילה מוכרח שיש הבדל בין תלמוד תורה ברבים לבין סתם תלמוד תורה הגמרא אומרת בפירוש כאן ברבים כאן באחים רואים שיש משמעות גם לתלמוד תורה ברבים א ולא רק לשיעורים ש נתנים במקומות שונים אני רוצה לעמוד היום על שאלה בחו של משפט ישנם שני מושגים דומים אחד המוציא בחברו עליו הראיה הגמרא אומרת זה כלל גדול בדין המוצא חוברו עליו הריה אש להגיד בהחלט שזה הוא הכלל היסודי הראשון של דיני ממונות מוחזק והמוציא חוברו עליו ריה זה הבסיס בעצם של דיני ממונות הגמרא לומדת את זה משני מקורות אחד זה מסברה כאב לכאב הזי ל באסייה מי שיש לו כאבים הוא הולך לרופא מי שטובע משהו שיביא הוכחות כאב לכאב זי ל באסייה המקור השני הוא מפסוק מי בעל דברים יגש אליהם מי שרוצה משהו שהוא יבוא לבית דין יא הוכחות אדם שמוחזק לא צריך להביא הוכחות אדם שרוצה להוציא ממנו צריך להביא הוכחות זה המוציא חברו לי וגם סומכוס שחולק לכאורה על זה ואומר יחלוקו כבר הוכיח הגרם ממקומות רבים וגם סומכוס מודה באופן עקרוני לדין של המוציא חברו עליו הראיה ורק במקרים מיוחדים הוא אומר יחלוק אבל בדרך כלל אין חולק על המושג המוציא חברו עליו לעומת זאת בכמה מקומות בתלמוד מצינו מושג שנראה זהה והוא מספק לא מפקין על ממונה יש לך ספק אתה לא יכול להוציא ממון לכאורה זה אותו כלל המוצאים מחברו עליו הראיה מדוע בכמה מקומות הגמרא שינתה את המושג ולא קרא לזה המוצי חברו עליו הראיה אלא קרה לזה מספק ה לא מפקיע ממונה זה מה ש אני רוצה להוכיח בשיעור הזה והרעיון שאני רוצה לטעון ש המוציא חברו עליו היה זה כלל בהלכות טוען ונטען שיש טוען ונטען יש כלל שהמוצא החברו עליו הריה ספקה זה לא טוען ונטען ספקה זה כאשר יש לנו ספק מה לעשות אז אנחנו לא מפקין על ממונה טוען ונטען יש טובע ויש נתבע אז הכלל הוא המוציא חברות לי היה ספק זה כשיש לנו ספק אין פה תון וניתן כמובן יש אבל הוויכוח הוא לא בין תון וניתן אלא לנו יש ספק מספק כא לא נפקיד הממונה אז את הדבר הזה אני רוצה להוכיח באמצעות כמה סוגיות כן המשנה שמובאת במסכת במציאה לז עמוד א' עוסקת בשלושה מקרים ברשע של המשנה מובאים שני מקרים המקרה הראשון אדם מודה ש ל אחד משני אנשים הוא לא יודע ממי הוא גזל במקרה השני הוא אדם המודה שאביו של אחד משני אנשים הפקיד אצלו כסף אך הוא לא יודע מי הוא בשני המקרים המשנה פוסקת שעליו לשלם לכל אחד ואחד בשבע של המשנה מובא מקרה נוסף שני אנשים הפקידו סכומי כסף אצל אדם אחד כמובן בפרק המפקיד אחד הפקיד מנה וחד 200 זוז והשומר לא זוכר מי הפקיד מנה ומי הפקיד מת במקרה השלישי הזה מביאה המשנה מחלוקת בין תנ קמה לרבי יוסי לפי תנ קמה הסכום השנוי במחלוקת דהיינו המנה שלישי יהיה מונח עד שיבוא אליהו ולפי רבי יוסה כל ה300 יהיו מונחים עד שיבוא אליהו הגמרא מקשה מה ההבדל בין הרשע ל הספה למה במקרים הכתובים ברשע של המשנה משלם לכל אחד ואחד ומדוע בספה יהה מונחת ש אליהו הגמרא משיבה שבר שע יש כנס הוא גזל או פשע ולכן כנסו אותו שישלם לכל אחה אבל בספר שלא פשה לא כנסו אותו הגמרא שואלת שאלה נוספת מהמשנה ביבמות שם נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון במקרה מאוד דומה אחד שגזל חמישה בני אדם גם זה משנה ואינו יודע מאיזה מהמהם גזל רבי טרפון אומר מניח גזלה ביניהם הוא מסתלק משלם פעם אחת רבי עקיבא אומר צריך לשלם לכל אחד ואחד אומרת הגמרא שמשנת היא שיטת רבי טרפון שמספיק לשלם פעם אחת אבל כיוון שבא לצאת ידי שמיים משלם לכל אחד ואילו המשנה ואילו בדעת רבי עקיבא הי לא כך עוד מעט נראה מה דעת רבי עקיבא למה לשלם לכל אחד ואחד בכל אופן מה שהגמרא אומרת שלפי ה בטרפן כשיש ספק למי משלם אתה משלם פעם אחת לפעמים בגלל כנס או בגלל לצאת ידי שמיים אבל מעיקר הדין אתה משלם פעם אחת ופי רבי עקיבא מעיקר הדין משלם לכל אחד ואחד עצם הדיון הזה צריך ברור הגמרא עומדת על סתירה בתוך הבי טרפון היא שואלת האם מספקא מפקינן ממונה לאן נעלם הדין שמוציא חברו עליו הראייה למה הגמרא לא שואלת את השאלה המוצאים חברו ליוה למה היא שואלת מספק לא מפקין על ממון אבל הדבר הזה יותר בולט ומתעצם כשהגרמנים לכלל אחד כי מספק המפקיד על ממונה יש לנו ספק ישלם לכל אחד ואחד מקשה הגמרא מבמות נפל הבית עליו ועל בו ששם לא כתוב שמספק ה מפקין על ממונה אמנם הגמרא לא מצאה אף מקום לשאול שמוציא חברו עליו הראייה הרי מוציא חברו זה הלכה קדומה כתובה כבר בשמחו ורבנן במחליף פרה וחמור למה הגמרה צריך ללכת צריכה ללכת למשנה שנפל הבית עליו ועל אמו מקרה מסובך כדי להקשות רבי עקיבא שאומר מסוקה מפקין על ממונה ה היה צריך לשאול עליו המוציא חברו עליו הראייה שזה מושג שאנחנו מכירים אותו המושג הבסיסי ביותר בדיני הממונות למה הגמרא לא שואלת את זה שאלה נוספת שמתעוררת זה היחס למחלוקת של רב נחמן ורב יהודה הגמרא במסכת כתובות מביאה שנחלקו נחמן ואבי יהודה האם בריא ושמע בריא עדיף או ברי ושמע ליו בריא עדיף להלכה נפסק שבריא ושמע לו בריא עדיף כלומר למרות שהוע בריא ונטען שמע הבריא לא יכול להוציא מהמחזמר בריא ושמע זה לא מספיק כדי להוציא מיד המוחזק לדוגמה במקרה שאחד גזל מחמישה ואינו יודע ממי גזל לכאורה זה מקרה קלאסי של ברי ושבע כל אחד טוען אותי גזל זה כתוב במשנה שכל אחד טוען אותי גזל והוא לא יודע למי הוא גזל אז אם נעמיד כל אחד מולו הוא בריא והוא שמע כן למה הגמרא לא דנה בזה במחלוקת ברי ושמע אם ברי עדיף או ברי לא עדיף זה משנה למה הגמרא לא מוכיחה מהמשנה הזאת הרי הוא טוען אני לא יודע את מי גזלתי וכל אחד טוען אותי גזלת אז כל אחד טועה טענת ברי והוא טען טענת שמ מדוע הגמרא לא מקשרת את זה לברי ושמ השאלה הזאת שואלת תוספות והתוספות במשיב שאיין לקשור את המקרה הזה לברי ושמע מדוע התשובה היא שבמקרה שגזל אחד מחמישה כולם מסכימים שהוא גזל פעם אחת כל השאלה ממי הוא גזל וגם כולם מסכימים שהוא לא גזל יותר מפעם אחת אין ויכוח שהוא גזל פעם אחת ואין ויכוח שהוא לא גזל פעמיים ובטח לא חמש אז העובדות ידועות כל השאלה זה מ מי הוא גזל אז זה לא הוגן לפצל את המקרה הזה לחמישה מקרים שכל א תבע אותו ויזכה מדין בריא ושמע על הדעה שבריא ושמע בריא עדיף כי זה לא צודק זה חוסר צדק הרי ברור שהוא לא חייב יותר מאחד מה פתאום לחייב אותו חמש פעמים כל אחד יתבע אותו הוא בריא ושמע יתן לכל אחד ואחד ה כולם מודעים שההוא לא חייב יותר מאחד מ גם הם מודעים וגם הוא מודא מעי תח גיסה הוא לא אומר שם אני לא חייב בכלל הוא מודה שהוא חב אחד אומרת וסות זה בכלל לא דומה למקרה של בריא ושמע בריא הוא טוען אתה חייב לי והוא טוען אני לא יודע פה הוא אומר אני יודע הכל אני יודע שאני חייב אחת אני מודה אני לא חולק וגם אנחנו יודעים שהוא חייב רק אחת אז מה שייך פה הטענה של בריא ושמע מה רואים מכאן מה רואים תוספות יש שתי זוויות ראייה איך להסתכל על המקרה הזה שגזל אחד מחמישה אפשר לפרק את זה לחמש תביעות שיש טוען וניתן ואז כולם יזכו למנ דמר מי ושמ הבר עדיף כולם יזכו ממנו כי כל תום וניתן הוא בריא והוא שמע והוא יזכה אבל זה לא הגיוני זה לא צודק מכיוון שכולנו יודעים שהוא חייב אחד וכולנו יודעים שהוא לא חייב יותר מאחד אז מה פתאום להגיד פה ברי ושמע אז מה הדין פה אני טוען זה הדין שמספק לא מפקיע ממונ מה הפירוש פה המעמד הוא לא של טוען וניתן כפי שהראתי לכם מה המעמד פה זה ספק הוא חייב אחד לא יותר מאחד חד ודאי הוא חייב השאלה למי אז אין פה טועם וניתן יש לנו ספק מה לעשות כאשר חמישה טוענים שזה שלהם אבל ברור שזה לא של חמישה ברור שהוא לא יחיב יותר אז מבחינתנו הוא צריך להחזיר פעם אחת אלא לנו יש ספק מה לעשות עם הפעם האחת הזאת אז זה דיני ספקות שעוד מעט נדבר עליהם לכן זה מקרה שונה רואים מהתוספות שהוא תופס שכשיש לך מקרה כזה אתה לא מפצל את זה לחמישה מקרים של בריא ושמע של תום וניתן זה מקרה שבו כולם מסכימים שהוא חייב אחד כולם מסכימים שהוא לא חייב יותר מאחד אז הוא מחזיר את האחד אלא אתה לא יודע למי הוא יחזיר אז השאלה מה לעשות במקרה כזה זה ספק האם לקנוס אותו שיחזיר לכל אחד האם יבו נחת שב אליהו זה שאלה אחרת כבר זה לא שאלה שמוציא חברו עליו רה כי אין לנו פה שניים של טוען וניתן יש לנו ספק מה לעשות עם האחד הזה שהוא מחזיר או אם תרצו בנוסח אחרי יש לו ספק מדין השבת גזלה ספק איסורי למי להחזיר לא תואם וניתן בבחינת תואם וניתן הוא חייב אחד הוא לא יודע למי יש דין והשיב את הגזלה השך גזל הוא צריך להשיב את הגזלה למישהו גזל מאיתו אבל הוא לא יודע אז יש לנו ספק איסורי ספק באיסור למי הוא צריך להחזיר אז או שנחייה שיחזיר לכל אחד או יחלוק יהיה מונח כמו כל מיני כללים בדיני ספקות אבל זה לא דין ש תואה וניתן בכלל הרמבן שואל שאלה אחרת הוא שואל מדוע כששניים הפקידו אצל אחד אחד מנה ואחד 200 והשומר לא זוכר מי הפקיד מנה ומי 200 למה לא שייך דין מודה במקצת הרי כל אחד מהמפקדים טוען 200 והוא מודה במנה הוא טוען אני אחד הפקיד אצלי מנה ואחד 200 אני לא יודע מי אבל כל ברור לו שמנה הפקידו שניהם אז הוא מודה לשניהם שהוא חייב להם מנה אבל שניהם טובים ממנו 200 אז זה דוגמה שו דזה במקצת קלאסי למה לא לחייב אותו שבוע למה חולקים רבי יוסי רבנן אם הוא מונח מנה שלישי או הכל מה שכים הכללים האלה זה טוען וניתן רגיל שהוא טובע 200 והוא מודה במנה מודה במקצת הי שבה שבועת התורה השני טובע 200 וד מנה שווה ש הוא לא יכול לשווה כי הוא לא יודע מתוך שלא יכול לשבר משלה אז למה צריך להגיע לדין יהיה מונח או הכל יהיה מונח זה דין רגיל שטוען ונטען שהוא טובע 200 והוא מודה ב100 הוא לא יכול להשבע על 100 כי הוא לא יודע תוך שלא יכול להשבע הדין המפורסם שרבי הבא ישלם השני טובע 200 הוא מודה לו ב100 מודה במקצת מודה במקצת חייב שבועה הוא לא יכול להשבע ישלם מה התשובה לשאלה הזאת שוב התשובה של הצדק זה לא צודק מדוע הוא מסכים שהוא חייב אחד אבל הוא גם מסכים שהוא כולנו מסכימים שהוא לא חייב יותר מאחד ברור שנתנו לו 300 לא 400 אלא אחד נתן 200 א אנחנו לא יודעים מי אז מה ההגיון שהוא שווה יתן לשניהם 200 זה חוסר צדק הרי שלושתם גם שניהם וגם הוא מודים שהוא לא חייב יותר משלוש מ רק הוויכוח אם הוא 200 והוא 100 הוא 200 הוא 100 אז מה הצדק שהוא יתן לזה 200 ולזה 200 אם אתה מפר את התביעות אתה הופך את זה לטוען וניתן אז כל אחד אומר אני טובע 200 הוא אומר אני מודה 100 אתה מודה במקצת תשווה אתה לא יכול לשוה תשלם השני אותו דבר אבל זה יוצר עול זה יוצר יבות הדין כי כולם מודעים שהוא לא חייב יותר מ-300 מה פתאום שההוא ישלם 400 נראה תשובת הרמבן אומר הרמבן בתשובה ראשונה ש שבועת מודה מקצת לא שייכת כאן כי המטרה של שבועת מודה במקצת היא לברר שהוא לא מעכב חלק מהסכום השת מותק ה משתנת הגמרא מסבירה במציאה בכתובות שאדם שמודה במקצת אין אדם מעיז פניו בפני מחובו היה רוצה לכפור בקל אבל הוא לא מעיז אז הוא הודע במקצת ומשתמטים אותו כדי שלא יעכב את הכסף וישלם מה זה שייך פה הוא לא מש הוא לא רוצה לעכב שום כסף הוא אומר אני יודע שאני חייב לאחד נח 200 אין פה שום השמות ק משמת אז מה זה שייך פה מוד במקצת או הרמב הוא לא מעב שום כסף הוא אומר כל מי שנתנו לי אני מוכן להחזיר נתנו 00 תקחו 300 איך נחלק את זה ביניכם זה שאלה אחרת אבל אני לא חייב יותר מ-300 אז אין פה השמות ק משמת מה פתאום שיהיה פה מודה במקצת אומר הרמבן בתשובה השניה מסביר הרמבן שהסיבה יש ראשונים שאומרים שזה הלך אבל זה לא שכני נינו כרגע התשובה שנייה מסביר הרמבן שהוא לא מעודה במקצת כיוון שטענת טענה וכפירה היא לא בין השומר למפקיד הטענה היא בין שני המפקידים לבין עצמם כלומר המפקיד והשומר הם לא טוען ונטען יש לנו שאלה מי נתן 200 ומי נתן 100 זה לא שיש לנו תוב וניתן למה בדיוק מה שאמרתי קודם כולם מודעים שהוא לא קיבל יותר מ-300 אז אין פה טוען ונטען ששניהם טוענים 400 הוא לא חייב 400 אז ללכן שוב אותה תשובה ושוב אותו עיקרון גם הטסות גם התרוץ הראשון שעבר גם התירוץ השני של הומ הם בדיוק אותו עיקרון כלומר שאי אפשר לפצל את זה לחמישה תוב ניתן או לשני תום וניתן זה לא נכון זה לא צודק כי כל העובדות ידועות ידוע שהוא גזל רק פעם אחת לא חמש פעמים ידוע שהוא קיבל רק מאחד 200 לא משניהם 200 אז זה חוסר צדק לפצל את זה לתום וניתן ואז זה יהיה מודה במקצת והוא לא יכול לשב ווא ישלם 400 איזה הגיון יש בזה כולם מודעים שהוא לא חייב 400 או אם זה בחמישה נעשה את זה בריא ושבע הוא יהיה מול כל אחד בריא ושבע וישלם לכל אחד ואחד זה לא צודק זה לא הגיוני ברור שהוא לא חייב יותר ממני אז לפי שניהם אנחנו עכשיו מבינים מה זה מסוקה מפקין על ממונה או לא מפקין לא מדברים פה על בריא ושמע לא מדברים פה על מודה במקצוע וגם לא מדברים פה על המוצאים חברו עליו הראייה כי אין פה טוען וניתן אז מה יש פה פה ספק אני יודע שהוא חייב אחד אני לא יודע למי אני יודע שהוא חייב 300 אני לא יודע למי מנ למי 200 זה ויכוח אז לכן מסוקה השאלה מה עושים לא מפקין הממונה או יהיה מונח או או יתן ל כל אחד מקנס בסדר זה כבר שאלות של ספק אבל זה בכלל לא שאלה של תו לתם ולכן לא שייך פה מודה במקצת כמו שאומר הרמבן ולכן לא שייך פה בריא ושבע כמו שאומר התוספות ולכן לפי דברנו גם לא שייך המוצאים חברו עליו הרעיה נביא עוד מקרה א הגמרא וכאן אני אקשה קושייה על דבריי וחדש לכם חידוש גדול כל הנושא הזה הוא חידוש שאף אחד לא עמד עלי אני לכם פה חידוש יותר גדול יש בהמשך הגמרא מקשה על רבי עקיבא מהמשנה באב אמות נפל הבית עליו ועל אמו והשאלה מי מת ראשון במפולת הוא או אמו האם הוא ירש את אמו ואחר כך מת או הוא מת לפני שאמו מתה והיורשים מתווכחים עעל זה אז הגמרא מבררת ומקשה עליו מהמקרה ש פל הבית עליו ועל אמו לכאורה מה זה לפי דברנו מה זה שייך עשם זה דין טוען וניתן רגיל יורשי האישה טובים אותו ויורשי הבת טובים אותו מה זה שייך לסוגיה שדיברנו קודם וזה מה שאני רוצה להוכיח הרמבם בחות החלות פוסק אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעכו הירושה מן היורש אף על פי שזה ממונו לפי ש נאמר חוקת משפט אין תנאי מועיל מה הפירוש הרמבם שואל הרי תנאי מועיל בדיני ממונות אז הי תנא מויל בדיני ממונות למה המוריש לא יכול להתנות למי הוא רוצה להוריש כי חוקת אי אפשר אבל הרי אפשר לתנות תני בממון המתנה בממון אפילו על דברי תורה תנהו קיים אבל איפה שכתוב חוקה אי אפשר חוקת משפט לא מוי תנאי אפילו בממון ככה כך פוסק הרמבם לכאורה הדברים האלה מוזרים מה פירוש שהוא יתנה תנאים מי הוא אם הוא חי אז עוד אין ירושה אם יש ירושה אז הוא כבר מת אז מה הוא מוריש מה הוא קובע איזה תנאים הוא קובע הוא מוריש שהוא מת היורשים יורשים לפי דיני תורה לפי סדר הירושה מה הוא יכול להתנות מה הוא בעסק הזה מה הוא שייך לעסק הזה וזה לא כושיה ג ברמבם זה קושיה גם במשנה המשנה אומרת שפי רבי יוחנן בן ברוקה אדם יכול להחליט בין יורשים חוקיים לפי התורה את מי הוא מעדיף זה משנה בבתה מי זה הוא שהוא יעדיף הרי הירושה זה רק שהוא מת מה מה הזכות שלו לקבוע מי ירש אותו התשובה היא מוכח מכאן שזה לא נכון שיש מושג של מוריש זה לא שהיורש נכנס לנעליים של מי שמת אלא המוריש מוריש לו בשעת מיתה הוא מוריש לו אבל לפי דיני תורה הוא לא יכול להתערב בדיני תורה לא יכול להתנות זה חוקי אבל הוא מוריש א הברכת שמואל בב המציע כותב בשם רב חיים מבריסק אני אצטט את זה דברים דומים לא בדיוק הרעיון הזה דין הירושה אינו זכות ממון כמו שארה זכותי התורה הוא דין בסדר ירושה ועל כן ה איסור אומר רב חיים שירוש זה לא דין ממון זה דין איסור למה זה דין למי אתה מוריש כלומר זה דומה להשבת גזלה ל הנגזל זה דומה להשבת פיקדון למפקיד מה פירוש זאת שאלת הגמ יש פה ספק מי היורש כאילו שהמוריש עומד לפנינו ושואל מי מת קודם למי אני צריך להוריש את הירושה זה לא טוען ונטען אין פה שאלה של טוען ונטען יש ב שספק מי הוא היורש מי זהות היורש זה ספק אז כשיש ספק זה דומה לדיני ספקות ללכן הגמרא שואלת מהמקרה הזה על מקרה של שניים שהפקידו גזל מחמישה כל המקרים האלה זה לא דין טואב וניתן זה דין ספק יש לי ספק מה זהות הירושה אז לכן הגמרא שואלת את ההשוואה בין המקרים עכשיו לפי כל מה שאמרנו כאן נבין סוגיה גדולה א חנוני על פינקסו המשנה במסכת שבועות מונה רשימה של הנשבעים נטלים ואחד מהם זה חוני על פנקסו בדרך כלל מהתורה כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים אין מקרה שנשבע ונטל אבל יש שבועות המשנה לא לא דרבנן שבעות המשנה זה משהו ביניים בין שבועת התורה לבין שבועת דרבנן שבועות המשנה זה נשבעים ונוטלים והמשנה מביאה רשימה ואחת מהם זה חנווני על פינקסו מה זה חלבני פינקסו מסבירה הגמרא שבאו פועלים עבדו אצל אדם הוא אמר להם במקום שאני אשלם לכם משכורת כל יום תאכלו ארוחת צהריים במסעדה ואני אשלם את החשבון שלכם לבעל המסעדה זה זה היה הסכם ביניהם עכשיו עברה התקופה פועלים טובעים את השכר אומר בעל הבית אני נתתי לכם וני על הארוחות ש היה צריך לתת להם אמרו לא נתן לנו שום ארוחה ושום דבר שלם לנו את המשכורת הוא בא לחם וני חני אומר אני נתתי להם חוני אומר נתתי והם אומרים לא לנו אז המשנה אומרת שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית אומר בן אנס כיצד אלו ואלו באים ידי שב עשיו זה לא יכול להיות שהוא ישלם פעמיים אז לא יכול להיות איך יכול להיות ששניהם ישו זאת המשנה שמפורסמת במסכת במציאה עכשיו הרמבן במסכת שבועות אומר אני קורא מופיע בדף שלפניכם אות ו חמני על פיקסו מדינה לתל לחמני ולא מידה הוא פועלים הו דשק למדינה אבל חנוונים לא מה הפירוש אומר הרמבן בוא נפרק את הדין לשניים הפועלים באים לבעל הבית אומרים לו עבדנו אצלך תן לנו משכורת מה אתה מבלבל לנו את המוח ני אלחם ואני עבדנו אצלך שלם ל אתה אומר אולי שילמתי לכם אם אני טובה מבן אדם אתה חייב לי כסף הוא אומר אולי פרעתי לך ודאי שהוא חייב הוא בריא בחיוב וספק בפו חייב עבדנו אצלך אתה צריך ששלם לנו אתה אומר אולי החנווני נתן לכם אנחנו אתה לא יודע אם החנווני נתן או לא החנווני אומר שהוא לא נתן שלם לנו את המשכורת עכשיו בא חנווני לבעל הבית אומר אתה אמרת לי לתת להם כל יום ארוחת צהריים מה אתה מבלבל לי את המוח אומר לי שהפועלים אומרים שלא קיבלו מה אכפת לי מהפועלים אתה אמרת לי לתת להם שאתה תשלם לי תשלם לי מה שמגיע לי אומר הרמבן כל אחד בא בוא נבדוק את הדין שבאים הפועלים הם רואים עבדנו מגיע לנו משכורת אז אתה בריא בחיוב בספק בפטור אז ה חייב אז מנכר הדין הוא חייב גם בלי שבוע למה נשבע כי הוא משלם פעמיים אבל אצל החנוני זה לא כך חנווני אומר אולי כן הבעל הבית אומר אולי התחייבתי אני לא עבד אצל בעל הבית אולי הוא נתן לפועלים וצריך לתת לו זה שם התחייבתי אז מעיקר הדין הוא פטור חמני הביא הוכחות המוצאים החברות עליו הרעיה ולכן שם השבועה היא כדי ליטול מה אן אפק מינה קמינה אם מת אחד מהם שאז הוא לא משלם פעמיים אז עכשיו אין את הבעייה שהוא משלם פעמיים כי אחד מת אין לו ירשים אין לו כלום אז עכשיו השאלה היא אם החיוני יבוא והפועלים מתו הוא לא יקבל כי חוזרים עכשיו לדין הרגיל שתום וניתן לא מגיע לו כי זה שמע התחייבתי אבל אם הפועלים יבוא מגיע להם כי הם ברור שהם עבדו ברור שהתחייבתי אם פרעת תשלם אבל כך אומר הרמבן לכל הראשונים אבל הרמבם חולק הרמבם מופיע לפניכם באוד ז חרבני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלוואה הוא מקיפה עד שיתכבד הכל הוא פורע לו אמר לו בעל הבית תן לפועלים סל אול בעל חובים מ ואני אתן לך הרי החר מני אומר נתתי והפועל אומר לא קחתי הרי הפועל או בעל החוב נשבע ונטל מבעל הבית וכן החם בני נשבע ונטל מבעל שניהם נשבעים זה כתוב במשנה השועה זאת התקנת חכמים בן כיתת חפץ שועת המשנה היא תמיד בן כיתת חפץ ספר תורה תפילין מפני שבאים שניהם ליטול זה שועת המשנה עכשיו שימו לב לפיכך אם מת חנווני אז הוא לא משלם פעמיים נוטל בעל חוב בלא שבוע וכן אם מת פועל לכן ואני נוטל בלא שבועה שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום לכן הרמבם לא חולק על הרמבן הרמבן אמר שתלוי מי בא אם הפועלים יבואו הם יקחו אבלם החר בני יבוא הוא לא יקח מדוע התשובה היא פשוטה ניקח עכשיו את המקרה של חלמני על פינקסו זה בדיוק כמו המקרים שאמרנו קודם למה ברור שהוא חייב פעם אחת הוא לא חייב פעמיים זה לא יכול להיות שהוא חייב גם לחמני וגם לפועלים או שחיוני נתן לפועלים חייב לחוני או שחיוני לא נתן לפה לא שך פה טוען וניתן הוא מודה הוא אומר אני חייב פעם אחת אני לא מתווכח אני רק לא יודע למי לתת לחמני או לפועלים אז מה שייך פה תום וניתן מה שייך להגיד שחונים טובים אותו והפועלים הוא מודה אומר אני יודע שאני חייב פעם אחת וגם הם יודעים שהוא חייב רק פעם אחת וגם הגמרא יודעת שהוא חייב רק פעם אחת א מה פתאום לחייב אותו פעמיים אז מה המצב הזה ספק יש לי ממון שהוא ספק האם הוא מגיע לכם אני או מגיע ל זה בדיוק דומה למקרים שאמרנו קודם שמספק ה לא מפקין הממונה אבל אם לפצל את המקרה לשניים אכ אם אני טובע זה טועם וניתן ולא מגיע לו כי זה אני יודע אם התחייבתי הפועלים טובים זה טוען וניתן ואז מגיע להם כיוון שהם טובים מגיע להם כי אני יודע אם פרעתיך כאשר אדם אומרת חייבתי ואני לא יודע אם פרעתי הוא חייב זה הרמבן הרמבן פיצל את המקרה לשניים ן שהוא פיצל את המקרה לשניים אז הפועלים יקחו והחמניות יקח לעומת זאת ברמבם לא אומר אני חייב פעם אחת אבל אני לא יודע למי אני חייב כיוון שאתה לא יודע ואתה עשם תשלם פעמיים אבל זה דין של ספק זה לא דין של תוב וניתן עכשיו נראה שכל מה שאמרנו זה תלוי בגמרא מפורשת הגמרא תחילת בא ומציאה הבאתי לכם את זה בדף ט בג עמוד א' דנה על המשנה המפורסמת שניים אוחזים בטלית אספר לכם על זה סיפור מעניין הייתי בכנס שקבעו יובל לגרה והיה שם מנכל משרד החינוך קראו לו שושני והוא הם רצו לעשות איזה תוכנית להכניס את הגרה לבתי ספר ויכוח מה לעשות וכן הלאה בסוף הדיון אז ניגש אליי כשכולם הלכו שושני אמר לי הרב סבטו אתה לא שואל אותי מה אני אדם שלא שומר תורה ומצוות מה אני מתעניין בגרה למה אני מכניס את התלמוד בתי ספר למה אתה לא שואל אותי אומר נו אני שואל אז אומר אני אגיד לך הייתי בסיין במשלחת של מנכלי משרד החינוך הוא הה מנכל משרד החינוך אחר כך הוא הה מנכל הגי תל אביב ו שאלו אותנו מה אתם רוצים לשמוע על ישראל רוצים לשמוע על הקיבוצים אמרו לו יש לנו פה לחוזים מספיק זהלא אומר לנו כלום אתם רוצים לשמוע על ה אוניברסיטאות יש לנו 250 אוניברסיטאות בסין אנחנו לא צריכים לשמוע א מה אתם רוצים לשמוע אני אגיד לכם אמרו ל על התלמוד אנחנו יודעים שהיהודים מיוחדים בתלמוד שמע תגיד לנו משהו בתלמוד לא זכר שום דבר הוא זכר שהוא למד פעם שניים אוחזים בטלית זה אומר אני מצתי מצתי הוא אמר להם את זה מחורת הזמינו אותו לכנס של כל ראשי אוניברסיטאות 250 איש שאל אותם מה אתם רוצים שני אדבר אמ לו בדל התלמוד מה זה התלמוד הזה שעשה אותכם כאלה גאונים אז הוא אומר ראיתי אלה שואלים אותי על התלמוד תלמוד אני לא יודע תלמוד אז חזרתי אמרתי צריך להכניס את התלמוד לבתי ספר זה סיפור אותנטי ש שבת אז נחזור לשניים אוחזים שאת זה הוא זכר מילדות שניים אוחזים בתלית זה אומר אני מצאתיה זה אומר אני מצאתיה יחלוקו המשנה המפורסמת שכל ילד יודע אותה למה יחלוקו אז הגמרא מביאה הרבה דוגמאות של ספקות שבאחד ההלכה יחלוקו באחד ההלכה יהיה מונחת שב אליהו פסקים שונים והגמרא מסבירה למה לפעמים הפסק הוא ככה ולמה לפעמים הפסק הוא ככה ואז הגמרא שואלת מחני על פנקסו בין תראו במקור ט בין לרבנן בין לרבי יוסי גבי חמני על פנקסו דקתני זה נשבע בנטל וזה נשבע בנטל מה ישנה דלא אמרינן נפק ממונן בעל הבית ו מונחת שב אליו למה שם לא נגיד הוא חייב או לחמני או לפועלים נוציא את הכסף נשים אותו עד שיבוא אליהו כמו ם זה הפקיד מנה וזה הפקיד 200 מוציאים את המענה השלישי או את כל ה-300 ושמים עד ש אליהו אומרת הגמרה אמרה תה ינו טמה זה אמר לכם אני לבעל הבית אנ שליחות דידך כבדי מה הית לגב שכיר מה מעניין אותי הפועלים אבא גרד משכבה לי לא מאמן לי בשבוע את האמנתי אתה האמנת לו לא אמרתי לו לתת לי בעדים שלם לי הפועלים אומרים לבעל הבית אב דבי את גבך עבדנו אצלך מה יש לנו אצלכם ני לכן שניהם נוטלים מבעל הבית מה השאלה ומה התשובה ש מה השתנה בין השאלה לתשובה בשאלה הגמרא הבינה שמני פיקסו זה דיני ספקות כמו שניים אוחזים בטלית כמו זה הפקיד מנה זה הפקיד 200 שיש לנו ספק מה עושים עם הטלית מה עושים אז יש פתרונות או יחלוקו או יהיה מונח או כל דלים גבר פתרונות הגמרא אומרת כל דבר למה פה כך ופה כך ופה כך אז היא חשבה גם חבני פנקסו זה כך למה כי ברור שהוא חייב רק השאלה אם לפועלים או לכם ואני אז תקחו את המנה הזה זה ספק ותעשו אותו מה שאתם עושים בדיני סריקות או יחלוקו או יהיה מונח או כל דלים גבר בדיני סקות אבל הגמרא עונה לא זה לא נכון פה זה לא דיניק פה זה שניים שטובים את בעל הבית הפועלים עבדו אצלו רוצים את הכסף שלהם מה הם יודעים חמני הם לא יודעים שום דבר מה מה אתה מבלבל לנו את המוח ם חמני עבדנו צך תשלם לנו אתה אומר אולי שילמתי לכם זה אני יודע ם פרעתיך תשל בא החרמנים טובע את בעל הבית זה שתי תביעות זה לא ספק זה אז הנה לנו פה דוגמה שההבדל בין האב ומין המסקנה האם להתייחס לזה כמספקת כממומש או להתייחס כוען ונטען ששניהם טוענים את בעל הבית יוצא אם כן המקרים שהבאנו נפל הבית גזל מחמישה ני לא יודע ממי גזל שניים שהפקידו אחד זה מ זה 200 כל אלה דיני ספקות אנחנו יודעים שהוא לא חייב יותר מאחד אנחנו לא יודעים למי אנחנו יודעים אז אי אפשר לפצל את זה לתום וניתן של חמישה וזה יהיה ברי ושבע הוא ישלם חמישה זה חוסר צדק זה ברור שהוא לא חייב חמישה ולכן המקרה הזה זה שהוא צריך להניח את הכסף ואז יש ספק ומה עושים בספק יש כללים שונים פעמים יחלוקו לפעמים מונח לפעמים מוצאים חבר עליו הראייה זה כלל כללים בספק מספק לא מפקיע ממונה סליחה אבל לא מפצלים את זה אלח חמש תביעות כי אז זה יהיה מודה במקצת ואז יהיה ברי ושבע זה כולל ההלכות בתואם וניתן אנחנו לא נמצאים עכשיו בתואם וניתן למה כי אין ויכוח אין ויכוח שהוא חייב אחד אותו ד שניים שהפקידו אח אחד מנ ואחד מת אין ויכוח למי הוא חייב אין ויכוח ביניהם זה לא תום ונטען כולם מודעים שהוא קיבל רק 300 אז אין ויכוח שהוא ישלם 400 אין אזה שום הגיון ושום צדק אלא מה הויכוח שזה מנה וזה מנה מנ השלישי אנחנו לא יודעים יש לנו ספק מה עושים בספק ייה מונח אתה לא יודע מה לעשות תניח את זה עד שיבוא אליהו או מקרים אחרים כול דלים גבר או חלוקו כל מיני מקרים אבל כאן הענפה לבית אנחנו לא יודעים מי מת ראשון אין פה טוען וניתן יש לנו ספק מי מת ראשון זה ספק זה ממון המוטל בספק לכן הגמרא מקשה על רבי עקיבא האם מספק לא מוציאים ממונה או מוציאים ועושים י מונח או יחלוקו או משהו אחר בחמניה על פנקסו מה מתלבטת מצד אחד אפשר לראות את זה כמו המקרים הקודים של ממון המוטל בספק כי ברור שהוא חייב או להם או להם זה מוטל בספק למי כמו שהבין הרמבם מצד שני אפשר להבין שאפשר לפצל את זה לשתי תביעות אל תגידו לי אבל הגמרא תרצה תרות זה לא אומר שהגמרא החליטה ככה הגמרא אומרת אין קושייה אתה רצית להקשות מכאן אפשר לתרץ ששם זה משהו אחר הגמרה לא הכריע אפשר לפרש אתכם אני על פנקסו כמו שהבינה באהה המינה זה מקרה אחד ואז הכסף מונח בספק למי לתת אותו זה ממון המול בספק ואפשר לפרש את זה כשתי תביעות הפועלים אומרים אני לא יודע מה חני שום דבר אנחנו לא יודעים עבדנו צריכה לתן לנו משכורת עכשיו אני אומר מה אתה רוצה מהפועלים אמרת לי לשלם שילמתי תן לי משכורת לא מעותי משר שאני אומר ולכן כאן זה דוגמה יפה שהאם לפצל את זה לשני דיני תועים ניתן או להשאיר את זה כ ממון המותן וספק למה כי ברור שהוא לא חייב שניים חייב רק אחד שאלה אם הוא חייב לזה או חייב לזה וזה הספק בגמרא בדף ג' במצי עכשיו אפשר להבין התב את הקושיה ואת התירוץ בקושי הגמרה הבינה שזה כמו כל דיני ספקות כמו שניים אוחזים בטלית בתירוץ היא הבינה זה לא דיני ספקות זה דיני טוען וניתן הוא טוען אותו והוא טוען אותו צריך לדון את זה כשני ו וכפי שראיתי היסוד הזה מפורש בטוס ש אומר של שך פה בריא ושמע בריא ושמע זה כשיש תום וניתן פה אין חילוק שהוא חייב השאלה למי הוא חייב וברור הרמבן אומר אין פה דין מודה במקצת כי זה לא שהוא טבע אותו והוא משתמט הוא מוכן להחזיר את הכל א הוא לא יודע למי אז בעצם זה ספק איסורי ספק בדיני השבת פיקדון למי להשיב ספק בדיני השת גזלה למי לתת ספק בדיני ירושה מי הוא היורש זה לא בכלל דיני תום וניתן ולכן אם אנחנו צודקים בדברינו הביטוי המוציא חברו עליו הריה והביטוי מספק הלא מפקר ממונה הם ביטויים משני עולמות שונים המוצי חבור עלבר היה מחלוקת שמחו לרבנן זה בטוען ונטען ולשם שייך ברי ושמע ושם שייך מודה במקצת הביטוי מספק ה לא מפקיר המונ שייך לעולם הספקות כמו שניים אוחזים בטלית כמו ההוא ארבע כמו מקרים אחרים ש הגמרא אומרת עליהם ספק ששם החראה היא אחרת או י מונח או כל דלים קבה או יחלוקו החראות אחרות של החראות בספק ושם הגמרא משתמשת בביטוי מספק לא מפקיד ל ממן תודה רבה לכ [מחיאות כפיים] [מוזיקה]