מטות-מסעי תשפ"ו | הרב שאול אלעזר שנלר

שלום וברכה לכולם. אחת המצוות הנפלאות והחשובות שיש לנו היא מצוות השלמת פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, שמזכה כל יהודי ללמוד ולחזור שוב ושוב על התורה הקדושה ולהתבונן, להחכים, להשכיל ולהפנים בדברי התורה. אלא שיש למצווה זו נקודת תורפה מסוימת, והיא שהמצווה מתחדשת אחת לשבוע עם הפרשה של השבוע החדש. והחלוקה הזו של הפרשות לפעמים גורמת לנו לאבד את ההקשר וכביכול להתחיל מחדש את הלימוד בכל שבוע. החולשה הזו באה לידי ביטוי בפרשה שלנו. פרשת מטות מתחילה "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציווה השם, איש כי ידור נדר להשם או השבע שבועה" וכולי כל פרשת נדרים ודיני נדרים. הפרשה הזו, בסדר, פרשה מצווה שמובנת כשלעצמה. אלא שאם אנחנו טיפה לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על ההקשר, הפרשה הזו מתמיהה מאוד מאוד. הרי איפה אנחנו נמצאים? מה למדנו בפרשה הקודמת? אנחנו נמצאים בשנה הארבעים, החל מסוף פרשת חוקת בני ישראל כבר נמצאים בערבות מואב, שם היה כל הסיפור עם בלק ובלעם וחטא פעור, אבל זהו בני ישראל כבר על שפת הירדן, הם מתכוננים לקראת הכניסה לארץ. בפרשת פינחס מיד אחרי הסיפור של חטא פעור משה רבנו מצטווה למנות שוב את כל חלוצי הצבא לקראת הכניסה לארץ ולהנחיל את חלקי הארץ ודיון על מי הולך לקבל נחלה ומי לא, ובנות צלפחד באות לדון על הנחלה שלהן והקדוש ברוך הוא כבר אומר למשה "זהו, עלה אל הר העברים הזה הר נבו וראה את הארץ כי לא תעבור את הירדן הזה" ומשה מבקש "יפקוד השם איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" והקדוש ברוך הוא אומר לו "קח את יהושע בן נון איש אשר רוח בו", משה לוקח וממנה את יהושע בן נון כיורש. זהו, מה נשאר? נשאר שמשה רבנו ייפרד, ייפרד מעם ישראל, נאומי פרידה וסיכום וזהו. וגם נשאר עוד מה שמשה רבנו נצטווה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך" עדיין יש צורך כפי שלמדנו בפרשה הקודמת ש"צרור את המדיינים והכיתם אותם" צריך עוד להגשים גם את העניין האחרון הזה את החוב האחרון הזה. מה עושה פה עכשיו מצווה חדשה? מצוות נדרים. אמנם פרשת פינחס גם היא נגמרה במצווה מעניינת מצוות המוספים ולפי לפחות חלק מהמפרשים המוספים אכן לא נהגו במדבר ונוהגים רק בארץ ישראל וזו מצווה שנצטוו לקראת הכניסה לארץ ישראל ועל הטעם לכך אפשר לדון בנפרד, אבל מה עושה מה שייכת עכשיו מצוות נדרים? זה לא הנושא של ספר במדבר ובוודאי לא של הנקודה הזו בסיפור כביכול. גם הפתיחה לפרשה הזו היא פתיחה יחידאית שלא מצאנו כמותה "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל", "וידבר משה אל בני ישראל" ממתי "וידבר משה אל ראשי המטות"? אז אמנם בדרך לימוד ההלכה בדרך הדרש דרשו מכאן לעניין התרת נדרים, אבל לצד רובד הדרש צריך להסביר גם בפשט הכתובים ואין מקרא יוצא מידי פשוטו מדוע הפרשה נאמרה אל ראשי המטות בפועל נאמרה אל ראשי המטות. נראה לבאר שפתרון השאלה הוא בכך ששפטנו לא נכון את הפרשייה הזו כולה. המצווה שבה מדובר איננה מצוות נדרים, הפרשה איננה פרשת נדרים. הנדרים כאן הם האמצעי ולא המטרה. הפרשה היא פרשת המשפחה בישראל. הפרשה הזו מדברת "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", זה חצי פסוק, אבל רוב הפרשייה מדברת על דיני הפרת הנדרים. הפרת נדרים שראש המשפחה שהמשפחה קשורה בו ותלויה אליו, קשורה בו הלכתית, קשורה בו רוחנית ותלויה בו רוחנית, יש כוח בידו להפר להפר את הנדרים, וכך האב מפר את נדרי בתו, אבל ברגע שהאישה נישאת לאיש אחר זהו, ניתק הקשר בינה לבין האב והרי היא חלק ממשפחת בעלה ומהותית רוחנית האבא כבר לא יכול להפר את נדריה ומי שכן יכול להפר את נדריה ולשנות חלות הלכתית שלה זהו הבעל. זה הנושא שבו הפרשה כל כך מאריכה ומדגישה, ואפילו את האחריות הרוחנית שרובצת אם הוא לא מפר את נדריה ונגרם מכשול. ובזה מובן פסוק הסיכום של הפרשה הזו. יש לנו מצוות בתורה, מצוות ארוכות ומפורטות שבסופן התורה מסכמת ואומרת אלה החוקים שציווה השם בעניין זה, בעניין אחר. כך יש לנו בפרשת טומאה וטהרה, או בבעלי חיים טמאים וטהורים, ובפרשת מצורע, ובעוד כמה וכמה פרשיות. ופסוק הסיכום תמיד נוגע בגוף בעיקר הנושא שנדון בפרשה, בעיקר ההלכות שבהן עסקנו. אבל פסוקי הסיכום כאן, מה הם אומרים? אלה החוקים אשר ציווה השם את משה בין איש לאשתו, בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. החוקים, העקרונות שבעיקר רצינו ללמוד מכאן זה דע לך מהו הקשר בין איש לאשתו. דע לך שהקשר בין אישה לבין אביה זה רק בנעוריה ואחר כך היא יוצאת מרשות אביה ונוצר קשר מהותי בין האיש לבין אשתו. ולפי זה אפשר להסביר שהפרשה הזו הרי היא הקדמה חיונית למצוות נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים. כאשר המדיינים באו והחטיאו בבנות מדיין ובנות מואב את בני ישראל וגרמו להם לזנות אחר בנותיהם ולפגוד במשפחותיהם ובנשותיהם, החטא החמור הזה מצריך מעם ישראל לצאת ולנקום במדיינים. אבל מי ראוי לנקום? מי שמתוקן ושלם בדבר הזה. וכדי לדעת לנקום, כדי לדעת שנוקמים פה את נקמת השם, לתת נקמת השם במדיין, צריך להבין שהפגיעה בקדושת המשפחה בישראל היא לא פגיעה בהסכמים חוזיים בין איש ואישה, אלא חותם הקדוש ברוך הוא טבוע על הקשר בין איש ואישה. ברית הנישואים היא ברית מקודשת של האיש והאישה. ולכן משה רבינו אומר לעם ישראל: צאו וראו, צאו ולמדו מפרשת נדרים ותבינו שאיש ואישה זה לא רק רצה הוא והיא איזה הסכם פרטי ביניהם. יש כאן מהות חדשה, יצירה רוחנית חדשה, מבנה רוחני חדש שמתקיים כאן. ופגיעה בדבר הזה היא פגיעה בקדושת שמיים. והמלחמה במדיינים היא לתת נקמת השם במדיין. ואולי לכן הפרשה פותחת וידבר משה אל ראשי המטות. עם ישראל בנוי ומורכב ממשפחות, משפחות מבתי אב, מבתי אב ממטות, שהם בעצם ראשי המשפחה הגדולה, ראשי המשפחה המורחבת. ואל ראשי המטות נאמרה המצווה הזו. זאת ועוד המצווה הזו היא ממש הקדמה ישירה למה שנאמר מיד אחר כך שמשה רבינו אומר אל בני ישראל החלצו מאתכם אנשים לצבא, הוא מדבר אל ראשי המטות החלצו מאתכם אנשים לצבא אלף למטה, אלף למטה לתת נקמת השם במדיין. למה חשוב לדבר על אלף למטה, אלף למטה? שוב, מכל משפחה ומשפחה, מכל בית אב גדול ובית אב גדול צריך לתת נקמת השם במדיין. ולכן המצווה הזו נאמרה אל ראשי המטות כהקדמה לאותה פרשיית נקמת מדיין. נמצא דבר מעניין שבעצם אפשר לומר שפרשת מטות כולה עוסקת בנושא המשפחה. החל מפרשת נדרים שכפי שהסברנו זה עניינה להצביע על המהות הרוחנית, היצירה הרוחנית שיש במשפחה כיחידה רוחנית אחת. כמובן מלחמת מדיין ואחר כך הסיפור של בני גד ובני ראובן כאשר הם שוגים ומקדימים את מקניהם לטפם ונשיהם ומתבלבלים בסדר עדיפויות. ומשה רבינו מתקן אותם ואומר להם שימו לב שאתם לא מתבלבלים ולא רצים החוצה ומדלגים ולא שמים לב לעיקרון הקודם והחשוב והמקודש שהוא המשפחה שלכם. אנחנו בעוד כמה ימים אמור לחול יום השנה השמונים לפטירתו של סבא סבי, סבא רבא שלי, הרב יצחק בויאר שחיבר ספר שלם בשם אליהו שמדבר על יסוד המשפחה בישראל או על המשפחה כחלק מאבני היסוד ביהדות כולה בתפיסת היהדות כולה, ספר מיוחד ומעניין. אני חושב שבפרשה הזו אנחנו יכולים לראות את החשיבות, המשמעות הרוחנית שיש במשפחה. זה מה שיכול לתת פשר בפרשה הזו ומה שיכול לצייד אותנו וללוות אותנו לזכור, להבין את הקדושה והחשיבות. שגב במשפחה בישראל, להקדיש את מעייננו לשם. בעזרת השם נזכה להרבה הרבה בתים טובים וישרים, מקודשים ונפלאים בישראל, ומתוך כך בסופו של דבר בניין השלם של כל בית ישראל כולו. שיהיה שבת שלום ומבורך.