האור שמחיה הכול | עבודת אלוקים - שיעור 39 | הרב יהושע שפירא

רק ההוממות של האידיאלים והפיתוח של הכוח הנסתר של האצילות שבנשמת האומה היא תרומם את הרגש הפנימי המאיר אל מול ההריגה לעצמות האלוקית שתהיה הולכת עלור על ידי שפעת זרם של חיים שהיא נותנת תמיד בתוך האידיאלים האלוקיים המפקים והולכים בהוממות ומעלה בקדושה ובטהרה בגבורה ועוז אז כאן יש רמז למה מה שכבר ראינו בעמוד קמה שבשם בעמוד קה הרב א תודה רבה הרב מפרש מה הוא מתכוון במילים אידיאליים אלוקיים שם כתוב כך והדבר מפורסם וידוע שאפילו השמות האלוקיות אינם מסמנים על פי עומקה של תורה את עצם האלוקות שלא אות ולא קוצו של יוד לא מסמנים את העצמ שהיא למעלה מכל גדר ואין מילה או אות רמז כלשהו שיכולים לסמן אותה לת מחשבה תפיסה כלל אז אפילו השמות האלוקיות אפילו שם הויה שם המפורש לא יכולים על פי עומקה של תורה לסמן את עצם האלוקות כי אם את האידיאלים האלוקים. וכאן הרמב"ם מסביר מה זה האידיאלים האלוקיים. את דרכי השם, את חפציו, הדרכים והרצונות שלו, האצילות, הספירות, המידות, השבילים, הנתיבות, השערים והפרצופים, כל אותם עולמות עליונים שפנימיות התורה מבארת באושר אין קץ. כל מה שהרב מדבר על אידיאלים, הכוונה על כל מה שמלמד את פנימיות התורה. והכותרת פה כל זה את האצילות. אצילות, הספירות, המידות, השבילים, הנתיבות, השערים והפרצופים. אבל רגע נראה את ההמשך שמקצת תוכנם האידיאלי חקוק וקבוע גם הוא גם כן בנפש האדם אשר עשהו האלוקים ישר והחפץ היותר אדיר הצפון במעמקי נפשו הוא להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכוח על הפועל וקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאנים האלוקים בצורות החיים עצמם, של האיש ושל הקיבוץ הכללי של המעשה ושל חפץ הרעיון. נמוד פה. אז אם כן, כאן הרב שוק חוזר על העניין הזה שהאידיאלים האלוקיים זה הכוונה לכל אותם עולמות עליונים שיקרם הוא האצילות. רוב סתרי תורה, רוב פנימיות התורה מדברים באצילות. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדבר. >> אמן. >> שזה העולם שאצלו יתברך והמציאות כמו שהיא אצלו יתברך. לפני בריאת העולם, לפני בריאת שורשי העולמות. כידוע שיש ארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. ואנחנו נמצאים בתחתית של התחתית של עולם העשייה. עולם הבריאה הוא שורש השורשים לא רק במובן הזמן של בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, אלא גם בשורש הפנים פנימי של המציאות. יש את המציאות עומק עליון, נסגב, פמדיה של מעלה, שזה נקרא יצירה. זה היש הפנימי, יש מיש. אבל הבריאה זה הנקודה שבה כל העולמות הם עדיין נמצאים במקום של יש מעין. והאצילות היא למעלה מיש מעין. הוא העין שממנו כל היש שלנו נובע. הוא העין האמיתי של העולמות כפי שהם אצלו יתברך. שמה שאנחנו רואים כעולמות הוא ירידה נוראית למציאות שהיא כאילו יש נפרד העומד בפני עצמו. שמצד העולם שלנו זה נראה כאילו נברא העולם יש מעין. אבל מצד האמת זה ירידה האידיאלים האלוקיים שהם המציאות האמיתית אל מציאות שמסתירה אותם ממילא יורדת בערכה ליש חיצוני חלוש וחסר ערך מצד עצמו אלא רק מצד מה שהאידיאלים האלוקים מחיים אותו. טוב, אנחנו לא נכנסים לכל העניינים האלה באריכות. דברים האלה לא מברים פה, אבל כאן הרב שוב חוזר לעניין הזה שרק הרוממות שלה אידיאלים והפיתוח של הכוח הנסתר של האצילות שבנשמת האומה שזה נוגע למה שאמרנו קודם שיש את גילוי עולם האצילות בביאור והסברה עליונים ונסגבים כמו שמופיע בעשירות גדולה בכל חוכמת הנסתר ויש את החקיקה של אותה אצילות במעמקי המעמקים של נפשותם של ישראל של נשמת האומה וכש המעמקי הממקים הללו הנסתרים מתפתחים ומאירים גם איזה ניצוצי אור, איזה קבים דקים, אל העולם הגלוי, אל המגמה והחפץ של האומה מצד נצחיותה, מצד פעולתה המטהיסטורית שמנצחת את כל האומות ומנצחת את כל החסרונות ומנצחת את את כל המגבלות וחותרת מאז מקדם אל גאולה שלמה מצד האידיאליות של הגאולה השלמה שזה התיקון האמיתי של העולם אז הפיתוח של הכוח הנסתר של האצילות שבנשמת האומה שזה הרוממות של האידיאלים להביא את העולם למצבו השלם העליון לעתיד היא תרומם את הרגש הפנימי המאיר אל מול ההריגה לעצמות האלוקית. אז ההריגה לעצמות האלוקית היא תמיד ה נקודה של מעבר לכל האידיאלים. דיברנו הרבה על זה במאמר דעת אלוקים בהתחלה שזה הנקודה של ראות הדליבה. מה שמצוי בלשון רבותינו שלקוח משני מקומות שונים בזוהר הקדוש של התמחשבה תפיסה בי כלל אבל בראות הדליבה היא הוא תפיס שבעומק ראות הדליבה שזה עומק העומקים שנקודת האמונה שעניינה זה הריגה לעצמות שלמעלה מכל מה שמחשבה תפיסה ב ובלא זה כמו שראינו אז גם במאמרי הראייה בעמוד 507 שהאכיין של הרב שולח לרב אה שהוא הבין בדבריו שהיהדות פונה לא אל העצמות אלא לאידיאלים והרב מזועז כולו שהמילים לא לעצמות הם מרוקנים הכל משורש השורשים, הכל חסר ערך, הכל מת לגמרי אם אתה אומר את המילים האלה, אלא שבעצמות אין לנו תפיסה. ובכל זאת מה כן? אז ההריגה לעצמות האלוקית שתהיה הולכת עלוך ואור שהמקור של העצרות הולך ומאיר יותר ויותר את האידיאלים שהם מאירים לפנינו מה שאין כן העצמות הרבי אוהב לדבר על חוויון אוז העצמות שזה חוווי ישט חושך סתרו האור כל האורות אפילו העליונים שבעליונים אפילו אור אינסוף זה יציאה מהעצמות כי העצמות עצמה לת מחשבה תפיסה בי כלל אפילו להגיד אור אינסוף זה חס וחלילה לא מדבר על העצמות אבל היא השורש של כל האורות שהולכים ומהירים יותר ויותר על ידי שפעת זרם של חיים שהיא מי זה היא הריגה אל העצמות הריגה אל העצמות היא האחיזה בנקודת השורש שמנה כל האידיאלים חיים זה המקום אולי שכבר ראינו ככ כיוצא בו במאמר דעת אלוקים אבל שכאן הרב רומז לשאלת האחיין שלו ואחיין לא דק בעניין הזה שדווקא הריגה אל העצמות שהיא בתחילת מאמר דעת אלוקים הסוף של המעגל כמו ראשיתו וסופו הריגה לעצמות היא נותנת תמיד שיפת זרים חיים בתוך האידיאלים האלוקיים שהם תמיד יונקים ממה שלמעלה מהם ואת זה נותן את ההריגה האלוקית המפקים והולכים ברוממות ומעלה זה מעיינות שמתגברים והולכים כל הזמן בקדושה ובטהרה בגבורה ועוז והם הנותנים את הקיום הפנים פנימי לכל העולמות וכל האמונה שלנו היא מילוי האורות האלה עד בלידי של האידיאלים האלוקיים. והרב כאן בעצם מתרגם בכללות גדולה מאוד, בסקירה אחת, את כל פנימיות התורה ומסכם אותה בדמות האידיאלים האלוקים שמפקים מההריגה אל העצמות. הרב >> כן >> שה עולם של הצילות הוא מתגלה בתוך נשמת האומה זה בעצם התגלות של האידיאלים אה זה משהו סגולי כזה או שיש לנו מה לעשות עם זה או מה זה אומר >> שאלת אותי עכשיו שאלה מאיפה היא הגיעה אצלך במוח הרי לפני שלמדנו את זה היא לא הייתה אז מאיפה הוא הגיע? זה הגיע ממקום שהוא חשוך, סתום, והוא מוליד כל הזמן מחשבות חדשות. והשאלה שלך בעצמה שהייתה מוסברת, מובנת, אבל הגיע מקום שאתה בעצמך לא יכול לעמוד עליו. הוא השאלה הזאת לא הייתה לך לפני שלמדנו. אז היא נולדה בך כאין יש מעין או אור מתוך חושך כי הרי היא לא הייתה קודם בשום מקום ועכשיו כיוון שלמדנו אז מהמחשקים של מעמקי החוכמה והשכל שבכה משם נולדה שאלה חדשה אז זה מעין דוגמה של אורות שנולדים ממה שלמעלה מלהיות אפילו מקור לאור שזה הריגה לעצמות אחד המשפטים ה מופלאים בחסידות זה שכלפי מעלה זה שהוא אפילו למעלה מלהיות מאור לאור ומה שמדובר כאן זה לא על העצמות אלא על ההריגה שבתוכנו לעצמות. בתוכנו יש הריגה לעצמות ושם זה המקום הפנים פנימי שבו אנחנו למעלה מכל האידיאלים ובמקום שכל האידיאלים של כל האורות העליונים משם הם נועים מה הריגה לעצמות והריגה הזאת היא כמו לגבי השאלה מקום סתום וחתום וחשוך אבל שכל השאלות אתם יודעים ממנו וכל המחשבות אתם נודים ממנו ומה תחשוב במהלך סדר בוקר זה עדיין חושך אין לך מושג איזה ספרות תגיד בסדר בוקר ומהחושך הזה יב לדור אז אתה מכיר היטב את התנועה הזאת אולי לא שמת את הפוקוס להתבונן שבתוך הנפש ככה זה עובד אבל שמהחושך שלנו לא נדור זה אנחנו אנחנו מכירים כל הזמן רק התרגלנו ולא ניתחנו את זה אבל השאלה שלך היא היא הייתה התשובה לשאלה שלך בסדר הרגל העצמותה זה משהו מכסה כאילו שאנחנו לא מכירים אותו מגיעה בזה >> היא ראות הדליבה היא לא היא לא יכולה להפך למחשבה לית מחשבה תפיסה ב כלל. מחשבה זה מקום מואר, בהיר, נתפס. אתה אוחז, אתה מגדיר. משהו שאתה תופס אותו אז יש לו גבולות ואתה לופט אותו מגבולותיו. אז הוא מוגדר ובהיר. הוא אור. מחשבה היא אור. בתורה אור אבל הריאות הדליבה היא לא אור ראות הדליבה זה מפי הגבורה שמענו הריגה למי שממנו שמענו את כל התורה שהוא למעלה מכל מחשבה וזה נמצא בעומק מעמקי הלב יותר עמוק מכל האידאלים הכי עליונים >> הרגע עצמה היא מה שבפרט כאילו אם אנחנו לא מצכים בה אז בעצם מה זה שונה בעצם של החיית של הרב כו שהרב עשה כאילו מה יש קיימת כאילו מבקי הנפש בעצם אז מה גם אם אני בעצם תמיד חושב על האידאלים תמיד את עסק בהם יש הרגל פותמ שהוא נמצא בנפש מה >> ולכן לכן מה הבעיה? למה הרב >> איזה קושיה זה >> למה הרב עצמר הראיה כאילו נגד לתפיסה של האחיין >> שלא לעצמות זה בנפש >> שוב בוא נחזור למה שאמרנו אתה שואל עכשיו שאלה לפני שדיברנו פה השאלה לא הייתה אצלך היה עין חשכה חוכמה סתום טומה שהייתה הכישרון שלך לשאול שאלות כאלה כשתבוא סוגיה כזו לידך והעין הזה אתה לא יכול לזהות אותו אלא רק על ידי הקווים של האור שיוצאים ממנו אבל אם נאמר שהיה מנתח שיכול להעלים לך את העין הזה אז מה היה קורה כביכול חס וחלילה כן רחמנ לצלם אבל לא הייתי יכול לשאול את שאלות לא לחשוב יותר מחשבות לא להאיר יותר אורות הכל היה מת משו אבל אתה אומר אבל זה עין כן אבל זה נקודה פנים פנימית שהכל נובע ממנה והיא יותר עמוקה מן הכל כי היא המבוע של הכל ואם תוריד אותה אז הכל מת ושוב השאלה שלך היא התשובה על השאלה שלך תתבונן בה ואתה תראה את הכל אתה לא יכול להגיד כיוון שזה חושך אז מה זה משנה אפשר בלדי זה נו כי כל השאלות וכל המחשבות וכל התפיסות באות משם ואם היינו יכולים לעלות על הדעת מישהו שאת זה אין לו ממילא אין לו שום שכל ושום אין בעל חיים למרות שבעל חיים יש לו גם מחשבות ותפיסה הוא מבין שהוא צריך לרוץ כדי לאכול אוכל או כדי לברוח מתורף הוא מנתח את העולם ברמה שלו אבל אם העין הזה זה לא נמצא בקרבנו אז אין זה לא שאתה מבין עכשיו שאתה יושב באיזה חדר כי גם המחשבה שאתה תשב עכשיו באיזה חדר היא ממקור ה נקודה העצמית שלמעלה מכל המחשבות אלא שאם מנסים במחשבה לתפוס את ההריגה זה גורם חוסר מנוחת דעת ואיזה סטרס חריף בנפש כמו אחד שמתכוון ברצינות לתפוס עם היד את המחשבות שלו בראש והוא לא מצליח הוא הוא משתגע מה הוא צריך לעשות לדעת את ההבדל שבמה שהיד תופסת למה שהמחשבה תופסת ולתפוס את השולחן, לתפוס את אבל לא לתפוס את המחשבות. המחשבות הם לא כלי לתפוס ראותה דליבה. הם רק מסמנות זה שם יותר פנימה מכל המחשבות ומה שהוא במעמקי האישיות עונה ואומר יש מקור בקרבי לכל המחשבות ואני לא יכול להגיד על המקור הזה משהו שהמחשבה תופסת בו אני יכול לחשוב ולהניח את היד כדי שהראש ינוח משעת המחשבה אבל אני לא יכול עם היעד לתפוס את המחשבה. יש איזה קשר בין חשיבה ליד בקריאת שמע. אנחנו שמים את היד כדי לצמצם את המחשבה לתוך הכוונה ולא לאפשר להתפזר. עכשיו האם היד היא מחסום לפיזור המחשבה היא מחסום לפיזור הראייה שנושאת מחשבה בקרבה כי העין רואה והלב חומד להתעסק בעניינים אחרים ואנחנו שומעים את היד כדי לפעול פעולת יד על המחשבה אבל זה לא פעולה ישירה זה רק פעולה מבחוץ והיא מועילה אז הסימון מבחוץ במחשבה את ההריגה הוא מועיל אבל המחשבה לא תופסת הריגה ואם אנחנו מניחים את הניסיון להגדיר במחשבה את ההריגה אז המנוחה שווה והמבוע זורם בטבעיות ואנחנו מרגישים את כל האידיאלים מפקים ממקור שהוא למעלה מכולם שאנחנו יכולים לסמן שיש מקור כזה אבל לא לתפוס אותו במחשבת זה כן ברגש בעצם זה כן מתבט >> אתה דוחף אותנו לשורות הבאות הרגש המלא זה לא לא זה לא לכן זה נקרא ראותה דליבה, אבל זה לא ליבה, זה לא הרגש הרגיל, זה סוג של מעמקי הלב. וה הלב פה הוא באמת משהו שהוא לא מחשבה מוגדרת. המוח הוא מגדיר. הלב הוא תהליך זרימה. הוא נהר וה הנהר הוא מרגיש שיש לו מקור כי בגלל שיש לו זרימה אז צריך להיות א התחלה לזרימה. אם יש לי מחשבה אז אני תופס משהו. זהו. אני לא צריך מקור לזה כאילו בגלל שהמחשבה היא יותר חריפה בתפיסה שלה אבל הלב הוא לא תופס הלב הוא זורם אבל יש בזרימת הלב איזה עדות ממילא על זה שיש מקור לזרימה התפיסה היא כאילו סטטית יכול להיות שהיא תתפתח אבל כל מה שהיא כבר תופסת הוא סטטי אבל הלב כל מה שקורה בו הוא דינמי, הוא ים, הוא נהר. וממילא לפי תכונתו ה ה ה ה התכללות בהבלאה שיש מקור למעלה מכל הנהר הזה שהוא נובע בנהר הזה הוא זורם בנהר הזה הוא יותר גלוי לכן ראות הדליבה ולא ראות דמוך יש לזה הרחבות דברים אבל אין כאן מקומו בחבד יש א מאמרים א מאוד מעניינים על זה ו ואנחנו גם סותרנו קצת כי באמת מה שאמרנו שאין יש ו אבל >> נעצור בזה >> ה ה ארומות של האידיאלים כאילו כאילו זה על ידי פעולה סבית יותר זה מתחיל ברובמות של האידיאלים >> לא זה על ידי התהרות של החפץ התהרות של החפץ פירושו שאני מרגיש שאני רוצה דברים והם יזדהמו אני רוצה טוב אבל בסוף גם נרקומן שרוצח אדם כדי לקחת ממנו 20 ש₪ לקנות צם מה הוא רצה? היה לו רע בלי הוא רצה שלא יהיה לו רע כלומר שיהיה יותר טוב אלא זה יזדהם כי הנקודה טיפה טוב שבעצם יראה גדול כי הוא מגביר את כל התלות שלו בשמים היא גורמת להזדהמוד החפץ כבר לא הוא לא חפץ שכל מי שחי יחיה זה הזדהמות נוראית ובעצם כשאנחנו מסתכלים על אידיאלים שמקרבנו אז אנחנו יכולים לראות אותם עם המון המון הזדהמות והחפץ הפנימי להטהר מכל זועמה ולרצות רק את הטוב העליון שלמעלה מכל אילוץ ושבוד וגדר זה ההתהרות של האידיאלים עוד שאלות? כי אנחנו כאן חזרנו לאיזה נקודת ליבה של תחילת דעת אלוקים שגם מופיעה ב כמו שראינו בעבודת אלוקים באופן יותר מפורש ואנחנו נוגעים עכשיו ב שורש של כל הדיון של עצמות והריגה לעצמות ואידיאלים שהריגה לעצמות זה הראות הדליבה שלמעלה מכל האידיאלים שכל האידיאלים נובים ממנה. אז אם זה אז בואו נמשיך. הרגש המלא כלומר זה לא מספיק לנתח פה ניתוח שכלי. זה לא רק עניין שבהכרה. החפץ לטוב למעלה מכל שעיבוד ואילוץ הוא ממלא את כל חדרי הנפש וממילא גם את כל העולם הרגשי ולא רק מנותח במחשבה אם הוא רק מנותח במחשבה אז הוא נשאר מחוץ המחשבה היא מחוץ לאדם. האדם עצמו הוא הרגש בבחינה מסוימת. אם נשתמש במשל ממחשב, במחשב יש כלט, עיבוד, פלט, כן? שהוא ראשון במחשבים. אתה נותן לו מידע, אבל את המדע שנתת לו כבר היה לך. לא בשביל זה אתה צריך לחשב. אתה צריך שהוא יאבד את המידע וידע להגיש לך אותו באופן שאתה צריך. אז יש כל, איבוד, פלט. אז באדם יש כלט. כלי הקליטה שלו זה השכל. יש לו עיבוד פנימי שהוא משהו עמוק שנוגע לראות הדליבה, הדעת ומזה נולד התגובה. זה לא מה אני מבין, זה איך אני מגיב, אני אוהב, אני שונא, אני כועס. הרגשות זה איך אני מגיב. המחשבות זה מה אני מבין. זה לא אני. זה איך אני מצליח לקלוט את החוץ אבל לא מה אני עכשיו בכל סברה שאני אומר שאני מחדש סברה יש גם משהו מהאני שלי איזה כושר יצירתי אבל זה האני במסגרת תהליכי תפיסה וקליטה ולא אני במסגרת ביטוי ה אישיות שלי לכן אידיאלים חייבים לשטוף את כל הרגש להעיר אתם בסדר >> מה >> הם צלים בסדר >> זה עכשיו הרגש המלא והחפץ המותר בהכרה עליונה ועדינה ודאי האם אין דת אין רגש וכאן מדובר מדובר על הכרות עליונות, לא על שכל רגיל, אלא על שכל עליון שעוסק באידיאלים שכל שורשם הוא למעלה מהאילוצים והשייבודים של ענייני עולם הזה. זה לא מתחיל מזה שיש עולם הזה ועכשיו יש הצורה האופטימלית לא האידיאלית איך להסתדר בו איך את האידיאל אני בתוך השעבודים והיו יוצאים פה מוציא לפועל בצורה אופטימלית זה משהו אחר לגמרי האידיאלים האלוקיים זה מה שלמעלה מכל שעיבוד ואילוץ זה איך היה ראוי מלכתחילה להאיר הכל כל שבאמת כל זה מתרץ קושיה אחת דיברנו עליה כבר של מת בשלושה מהלכים של המאמינים בזמן לא חזרנו על זה מה >> שמן גבו א חזרנו על זה לאחרונה בלשב טוב אתה לא זוכר זה לאחרונה את המת בשלושה מלאכים >> אבל לא >> אז בואו בוא נחזור כל מאמין יהודי יש לו מט בשלושה מהלכים המהלך הראשון זה שהוא מאמין בוודאי שהקדוש ברוך הוא כל יכול אין שום מניעה והגבלה לפניו ו לפני יכולתו. הדבר השני שהוא טוב במובן הכי עליון. זה השורש האידיאלי שהוא טוב במובן השלם לגמרי. והדבר השלישי שהוא ברא את העולם הזה נבך. כל מי שמכיר את העולם הזה. זה מה שקצת דיברנו ביום ירושלים שמלווה הדאלים יש פה גם המסיבה והתייחד העובד עם המלך במסיבו יש פה מסיבה של שמח עצומה שהדיאלים לא יצאים רק באופן של איזה טוב א חנוני שה הרעיון שהאידיאנים תגלו דווקא מתוך המצב הזה של העולם הזה טוב מאוד והר אלוקים את כל אשר עצבנה טוב מאוד טוב מוות זה יצר הרע שהקונץ שהאידיאלים התגלו דווקא מתוך רחוק שנתקרב מתוך במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם יכולים לעמוד מתוך הלם שמסתיר פנימיות שמתפרצת ודוחקת את הלם וזה זה חלק באידיאל שהרב לא מדגיש וחסידות מאוד מדגישה ושאנחנו רוצים להגיד שהתייחד עובד עם המלך במסיבו זה שלא רק שהוא מתייחד עם המלך באידאלים שלו אלא גם בשמחה ישמח השם למעשיו בשמחה על הקונץ הזה שהטוב מופיע על ידי העלם שנפרץ, על ידי רחוק שנתקרב, על ידי רע שנתהפך. זה בית מדרשו של משיח. איזה שמחה יש בעולם מזה שפתאום אתה מבין את הכל, הכל הכל. שזה האידיאלים האלוהים כמו שיש בהם לא רק טוב, אלא גם אומץ להתגלות מתוך מהפכה. וזה ממלא את הרגש שמחה זה להיות עם המלך במסיבו איזה מסיבה ועוד אמרנו שם שזה שאני מתייחד עם המלך במסיבו זה עצמו מסיבתו של המלך כי היה העלם וכשאני מתייחד ע עם סיבו אז הלם נפרץ כי אני שמח בשמחה שלו בעולמות אז יוצא שזה גוף על מסיבת המלך שאני מתייחד עם המלך במסיבו לכן גם מסיבו צריך את המתייחד ולא רק המתייחד צריך את המסיבו תנו עוז לאלוקים שהיסמח השם במעשיו הוא קשור לזה שאני מתייחד עם השמחה שלו זה בדיוק שמחתו שאני מתייחד עם שמחתו בזה הוא שומח וכשהוא שמח בזה שאני שמח בשמחתו אני מתייחד במסיבו זה שהוא שמח בזה זה שמחה בכלל פורצת כל גבול כל הלם טוב אז נחזור אז הרגש המלא שהוא ממלא את כל האישיות והחפץ המאותר. מה ההבדל בין מאותר לבין מלא? זה כמו ממלא ומקיף. מלא זה בפנים. מאותר זה כמו הטרה שהיא מעל. היא מקיפה אבל היא נוגעת. היא שורש המותר בהכרה עליונה ועדינה. למה? עדינה בגלל כל השאלות עדינה כי אתה תופס את הבלתי נדפס זה עדין נוגע לא נוגע זה לא שאתה בהכרה של תפיסה אלא אתה בהכרה שאתה תופס שיש בלתי נדפס המחשבה על זה של מחשבה מחבה תפיס כלל אבל בראות הדלי בי תפיס זה מחשבה עדינה אי אפשר בגסות לתפוס את זה זה אתה חייב לאחוז ולרפות ביחד לתפוס ולא לתפוס ביחד לתפוס קיברו את הדלי תפיס ולא לתפוס כל מחשבה תפיסה בקלל עכשיו יש שתי אפשרויות יסוד לגשת לכרה עליונה עדינה שמאתרת אותנו ויש לה גם תפיסה וגם תפיסה. אחד זה להיות מתוסכל כי אני לא מצליח לתפוס את זה ואחד להיות מאושר כי אני לא מצליח לתפוס את זה. זה או תסכול או אושר. יש לי המלצה אבל אני לא מגלה. אז הרגש המלא והחפץ המאותר בהכרה עליונה ועדינה המתאמת עם טבע הנשמה הלאומית של ישראל. זה מה שעכשיו הרב כן שניים שלושה דפים דיברנו שבישראל זה הטבע העצמי הלאומי. זה לא רעיון של יחיד זה DNA של עצם לידת האומה. היא נולדה ככה. הם היחדם. כלומר, הטבע שהוא יותר עמוק מהרגש והכרה של היחיד. רגש והכרה של היחיד יכול להיות גם באומות העולם איזה חסידים מיוחדים, אבל לא שזה מתאים עם הטבע שלהם. ויכול להיות שאצלנו יש אנשים שזה הטבע שלהם, אבל הם לא פיתחו את הרגש ואת ההכרה האלה. אז על זה אומר הרב הם היחדיו מולידים חום של קינת טהורה קינה למה נגד עבודה זרה קינת השם צרכות קינה שלנו להשם שכל עבודה זרה היא רוע צרוף הרב חוזר כמה וכמה פעמים אולי באמת היה צריך לעשות איזה ליקוד כזה כזה פעם שכל הפעמים שהרב חוזר שעבודה זרה זה רוע מוסרי, זה שחיתות נוראית, זה אכזריות כי זה ניתוק מההריגה לעצמיות שמולידה את האידיאלים בחופש מתנשא לאין חקר. אז הוא ידי חום של קינת תורה שאנחנו זה הקינה של הטוב שהוא לא מוכן לתת לרוע לשלוט של גבורה חמה וצוהלת המדרכת עוז ומעזרת חי זה לא משהו חלוש כזה זה הרפילים עדיים שהמציאות התקיפה היא מפזרת אותם בלי לדעת, בלי לשים לב מרוב עוצמה. לא לא לא. זה הכל מלא עוצמה. זה בסוף כל המציאות היא נעוצמות הנצחיות ה למעלה מכל גדר שהאידיאלים האלוקים מובילים. זה נצח ישראל שלא ישקר. מה לא ישקר? האידיאלים האלוהים שבנו שיוצאים אל הפועל ביותנו מעצמה ביותנו עם עלי אדמות שבסוף מושל בכיפה ומאיר את כל העולם כולו באידיאנים האלה והוא עושה את זה גם על ידי מאבק ברוע ברוע העולמי מחיית עמלק מחיית אה מקומו של עמלק שושן הבי בירה שמה כן זה טוב