חירותה של הנשמה | עבודת אלוקים - שיעור 42 | הרב יהושע שפירא

נחזור א עמוד קנג מהתחלה ונמשיך הלאה בעזרת השם הידיעה האידיאלית המיוחדת לישראל כשנחסרה מפני שקיית אור האומה השאירה את הרגש של הריגה גע אל העצרות האלוקית ש שומם ונעזב בלא האידיאלים ובתוך אותה ההפלה האיומה הייתה יכולה לצאת בסוף ימי בית שני מערכה של אחדות רפודה אלילות הנצרות שארס מסתמה לישראל תמיד בה ובגרמתה הייתה הייתה מוכשרת הכפירה השפינוזית, כלומר, בימים היותר מאוחרים לצאת לצורתה החשכה להיות סיבה ראשית לכמה שיטות תיאוריות צוררות לישראל לפי אותה הצורה השפלה שרוב העולם היו עלול להבינה ולהיות מושפע ממנה. ואין יכולת להביט על רוממות החיים המפקים במקור ישראל. ההולכים ומהירים את כל אפסי הארץ שהם נמשכים רק מהתרחבות של האידיאלים האלוקיים ההולכים ומתרחבים במשטר האנושי בסדרי המציאות בכללו. את כל זה ראינו מה >> רק תמצאו הלב והתבטלות האישיות האישית מה שני יהודים אצל כולם מה יש איזה חרה צריך עוד שני הידיה או אף אחת הידה ראשו היד ידיעה באישית בלי הידיעה בהתבטלות טוב עברית שלמנו אולי לא היה >> או או >> או ברור שכיונתי אז רק תמתום על ההתבטלות האישית על ידי כהות החיים של ימי הביניים שרשומם ניכר גם בזמן החדש למי שמכשיר עצמו להינגע במחלת החושך היי רק הוא גרם שרגש החופש נדם כל כך באיחוד על ידי ההשפעה האפיפיורית עד שהפילוסופיה דווקא רציונלית שצריכה להכר אז אמרנו לנבוע להיות א נובעת מכירה מן החיים עצמם איבדה את אוז חיה ורם גבורתה ולאכלה ליסע באוז ידיה לדרוש את רישת הרוח הבריאה של כל זרם החיים האנושיים אומרו פה אחד לאמור הכך יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש הכללי האלוקי בשעה שהחופש הפנימי והחיצוני הוא המובחר שבידיעליו הוא מסת נפשו חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות. רק מצד ההשפעה של עם נבל. אנושיות שקועה בבות. יש לך פה ברכות יב רש"י דיבור מתחיל וכן אומר אמר נבל בליבו שיש כאן איזה על מי נאמר הרם נבלישראל ומה הכוונה פה לנצרות זה השאלת הלשון זה השאלה מוזרה קצת אז אולי הרב רומז כאן שהנצרות יצאה מישראל עד שנפכה להיות נבלה העומדת בפני עצמה. טוב, רק מצד ההשפעה שלמנבל, נחזור על זה עוד. אנושיות שקועה בבות והזיה שלקחה את האחדות האלוקית ועבודתו במובן שתחי מכתבי הקודש. ותעשהו למפלצת של אלילות. רק היא יכולה לגרום להוליד ולקבל אחר כך לימוד בין שעול כזה שעיקר החיים וזיבודו ותקותו חסר ממנו וקור וחושך יאפו טוב אז הרב עכשיו הוא חוזר אחורה מועד חן הוא מסוף ימי הבית השני ההדרדרות בימי הבית השני ו סוף ימי הבית השני הנצרות ו הרב קפץ על ימי הביניים עד לשפינוזה לרנסנס ששפינוזה בעצם הרב רואה אותה כיזה המשך של הנצרות והמשותף ביניהם זה שיש שם נביעה עמוקה של הבנת משהו ב תורת אמת היהודית ו עלבשתה באליליות. אצל הנוצרים הוא האב, הוא הבן. ואצל שפינוזה הוא האלוהים, הוא העולם, שיש משהו יותר א א מופשט ועמוק בזה, אבל בסוף גם יותר מגושם. כמו יש צדדים לכאן ולכאן. הרב לא בונה את זה. רק ש הטענה הנוצרית שלו של אותו האיש זה רבנו הרב ציודה תלמידי היה מצט שעשהו גויים עבודה זרה כלומר שתלמידיו הגויים של אותו האיש הם אלה שיכסו לו את התכונות האלה של הוא האב הוא הבן אז גויים עשו אותו עבודה זרה ו ה תפיסה שלו היא לא חידוש פילוסופי א פורץ דרך אלא לקיחת ניצוצות מתורת אמת ו רפידתם באליליות זה זה תמיל של לקחת עבות ולשבש, לחלל, לטמא את הניצוצות קודש של היהדות בתוך האליליות ששלתה בעולם עד אז. אבל שפינוזה היה פילוסוף פורץ דרך. היה פה איזה רעיונות א שהעולם עמד נדה מהם. הפילוסופיה פורצת הדרך הזאת היה בדמיון ובעצם הרב אומר היא השרה על ידי הנצרות למרות שבסוף גם הנצרים זרקו את שפינוזה. לא רק היהודים, אבל בעצם היא הוכשרה על ידי הנצרות שאתה משעבד את האלוהות לגדרי עולם הזה, רק שהוא המציא המצאה שהכל הכל הכל הוא האלוהים. ואין עוד מלבד זה. ואנחנו לא באים עכשיו לדון יותר מדי בתורתו. אם כן, אז צריך היה קצת להעמיק ולראות את דבריו, אבל זה הדברים המפורסמים, הידועים. פעם גם קצת צללנו יותר ל רעיונות שלו. אבל לעניינינו אז הרב קופץ מאיסוף בית שיני על כל ימי הביניים ועוסק בשפינוזה. עכשיו הרב חוזר לימי הביניים. כלומר איך התהליך היה? התהליך היה זה שה כנסייה השתלתה על המחשבה האנושית בכוח החרב, הדיקטטורה והאינקוויזיציה. כלומר, היה כל מי שלא התאים לתפיסות של הכנסייה, זה לא שלא נתנו לו לחשוב, לא נתנו לו לחיות. לנשום אינו אותו בעינויים ולא אפשרו לשום חשיבה א משוחררת ללפרוח זה ימי הביניים מבחינה פילוסופית מתקבעה הפילוסופיה אריסטוטלית ולא זזה ממקומה כלומר היה פה גם כיבאון מחשבתי אבל גם אריה דרביעלי כלומר אריה רבוץ על המחשבה המקובעת גם מצד עצמה שחלק שהרב לא מדבר פה זה שהפילוסופיה היוונית הייתה חידוש כזה גדול של המחשבה האנושית ש הוא כאילו תפס הכל הבין הכל והשאיר את המחשבות האנושיות אה אה משותקות לעומת החידוש הזה ל1ל שנה. אבל זה לא היה רק שהמחשבה האנושית כל כך התרשמה מהפילוסופיה היוונית והניתוח של כל המציאות של חכמי יוון. אריסטו בעיקר. אלא שהנצרות קיבעה את המחשבה ולא אפשרה לשום דבר להמשיך לפרוח. הנצרות הגיעה לעולם כשהמחשבה היוונית כבר שלטה בה. אז היא הגיע באופן שהיא התאימה את עצמה עם החוכמה, המדע, הפילוסופיה היוונית, אבל היא קיבעה את זה במובן דתי, לא בגלל שהיא ראתה בפילוספופיה הזאת את הדת, אלא בגלל שהיא ראתה את הדת במשקפיים של הפילוסופיה הזאת, של המדע הזה. ואז היא קיבעה ל1לף שנים את המחשבה האנושית שלכן קראו לזה ימי הביניים. כלומר שאז לא היה תזוזה. זה לא שהיה בכלל אבל לעומת השפע העצום של מחשבות חדשות של רעיונות פורצי דרך בתקופה של הרנסנס. אז כל תקופת ימי הביניים זה כאילו תקופה מאורבנת, משותקת, תרדמה ושה כנסייה א תפצה מקום נכבד מאוד, עיקרי מאוד נכבד במובן השלילי כמובן עיקרי מאוד, חריף מאוד ל כיבעון של החשיבה האנושית. ועל עכשיו על החלק הזה הרב מדבר פה רק תמתום הלב וההתבטלות האישית על ידי כרות החיים של ימי הביניים עוד רגע נחזור לטמטום הלב וההתבלטות האישית שרשומם ניכר גם בזמן החדש למי שמכשיר עצמו להנהגה במחלת החוש חי רק הוא תמטום הלב הזה זה גרם שרגש החופש נדם כל כך. כלומר, חופש החשיבה שכל המדע כל כך זקוק לו כאבויר לנשימה. כל הפילוסופיה זקוקה לויר כנשימה. כל ההתפתחות האנושית זקוקה לו להעביר כנשימה. כעביר לנשימה. אז הכל אלה הושבטו על ידי תמתום הלב וההתבטלות האישית. ההתבטלות האישית נדמה לי שהרב רומז פה לכפל. הבולטת ה אה רשמית היושבת על החרב זה הכנסייה שאתה צריך להתבטל הכנסייה ואסור לך לזוז מהדוגמה ואסור לך להעמיק במחשבה יש דוגמה וכולם מחויבים אליה ומי שלא אה וו ומתחיל לפתח מחשבות אחרות אחת דתו אז זה הבטלות האישית אבל יש לה גם אולי עוד צעד שרמזנו עליו שזה ההתבטלות האישית לחוכמה שהייתה עד אז כלומר גמד על גבי ענק כאן אני אומר משהו ברמה של הפילוסופיה שלא התפתחה שיש לה גם איזה צדק שגמד על גנבי ענק לוקח לו זמן לפתח את גמדיותו באופן מספיק א בשל כדי שהוא יוכל לומר את דברו כי בהתחלה הוא בטל לגמרי לענק אחרי שהופיע א תפיסה כל כך קבירה ביוון העתיקה מבחינת הפילוסופיה האנושית אז עד שפתחו את הפה לקח זמן. זה התבטלות אישית גם ברובד הזה. אבל הרב מתכוון כאן ודאי בעיקר להתבטלות לכנסייה שהייתה מלאת רשע ושלטון א חשוך ואפל, מלא אכזריות, מלא אה קטנות מוחים. אז הטמטום הלב הזה הוא גרם שרגש החופש נדם כל כך ביחוד על ידי ההשפעה הפיפפיורית עד שהפילוסופיה אתם רואים הרב מדבר פה על שני צירים גם השפעה הפיפפיורית זה האריה דרביאלי שהפיפיורים ששלטו על כל מרחבי הכנסייה באירופה הם הם אה הכניסו את כל המחשבות לשיתוק א עמוק אבל הביחוד אומר שזה לא רק זה רק זה בייחוד על ידי הפיפפיורים אבל זה קרה גם לפילוסופיה עצמה עד שהפילוסופיה דווקא הרציונלית היוונית השכלית הניתוחית שצריכה להקר מן החיים עצמם הרי הרי ממה נובעת פילוסופיה? מה המפגש? לא מאמונה, לא מתפיסות אה אלוקיות אלוהיות, אלא מפגישה עם המציאות וניתוח של המציאות. אז צריכה להכר מן החיים עצמם. היא ביבדה את עוז חייה ורע גבורתה. זה חשקת ימי הביניים הפילוסופית ולא יכלה ליסע באוז ידיה לדרוש את דרישת הרוח הבריאה היא לא יכלה לבקש את מה שכל אדם בריא וכל רוח אנושית בריאה דורשים שכל זרם החיים האנושיים אומרו פה אחד לאמור איך יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש איזה חופש הכללי האלוקי בשעה שהחופש הפנימי והחיצוני הוא המובחר שבידיע הוא מסאת נפשו חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות כלומר הרב פה זה משפט קצת מורכב צריך צריך לפרק אותו לשכבות לרבדים שהרב מדבר עליהם. שכבה אחת זה שהתורה רוצה חופש. חירות. אל תקרא חרות אלא חירות. כלומר, התורה שלנו לא רוצה שיעבוד של השכל האנושי עד כדי שהוא לא חופשי לחדש, לפרוץ דרכים. חידושי תורה זה הלחם היומיומי של בתי המדרשה. אנחנו רוצים חופש מחשבתי, אבל יש פה עומק עומקים בגלל שחופש זה לא דבר קל לקנות אותו. אדם בקל יכול להיות משועבד ולקרוא לזה חופש. לדוגמה, היום זה מאוד מאוד מצוי בגלל שיש כל כך הרבה חופש שאדם ישועבד. בטענות חופשיות קוראים לזה במילה אחת התמקרות המילה התמקרות בתורה זה התמכרתם שם לאויבכם מה זה שיבוד רק שאם זה אויב שהוא מפעיל את השוט וקובל אותך בכבלים ומעביד אותך בפרך אז אתה מבין שאתהמשועב אין שום יסוד תענוג וזה רק סבל אבל החוף חופש יכול לגרום לך להשתעבד על ידי תענוג. זה מושג ההתמכרות של היום. כמו שאתה משועבד, למרות שאתה עושה את זה כביכול מרצון חופשי ומתענוג לאורך כל הדרך. אתה מרגיש כבר שהתענוג הזה הוא מרוצץ את החופש של חייך, את הכנפיים שאתה יכול איתם להתרומם מעלה לשתות עוד אלכוהול ולהקים, לשתות עוד אלכוהול ולהקים, לשתות אלכה ולהקים. או חומר יותר חזק מאלכה ולמות במנת יתר. זה שיבוד שאין כדוגמתו. אלא שבחברת שפע כמו שלנו אז מה משבט? התענוג הקטן משבת אותך. לעומת השעבוד הקלאסי של פעם שאויב עם הגלבים והזיקים הוא משבט אותך. ולכן חופש זה דבר יקר ורגיש ולא פשוט. ואם אדם מרגיש חופשי אז מיד הוא נופל מטה מטה. אם נותנים את כל סוגי האוכל לילדים, המחקרים אומרים שהם באופן טבעי יכולים לאזן בין פחמיממות, חלבונים, מינרלים, הכל. חוץ מדבר אחד, אם הכנסת מתוק, הכנסת מתוק, הכל שתבש. זה הם מיד משתעבדים, אבל תוציא מתוק ותן להם את כל סוגי המזון, הם באופן טבעי יצרכו מה שהגוף זקוק לו. באמת. שם את מתוק, נגמר הסיפור. אז גם חברת שפע היא ממכרת ולכן בחירות של המחשבה יש סכנה גדולה שזה יהיה חירות איך להרוויח עוד כסף איך לקבל עוד כבוד איך למלא את כל תאוות עולם הזה ולא איך לתת למחשבה באמת רוב ולכן הרב מביא פה רובד שני רובד אחד זה התורה רוצה חירות ב בשביל להיות בן חורין באמת צריך חרות כלומר שזה יהיה מתאים לחקיקה הפנימית הנשמתית האמיתית אם אתה בן חורין בלי שאתה נאמן לחקיקה הפנימית אתה מיד נשועבד ודווקא על ידי מה שנראה לך כתענוג כשם זה נראה לך שם חיים וזה מוביל אותך למט יתר שהופכת להיות שם המוות כן אתה עושה חיים כאילו ומדרדר למוות לכן צריך שהחירות רות זה יהיה ה ענף של ה החירות תהיה ענף של החרות חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא לחרות א זה המבנה האמיתי נפש האדם צריכה להיות בנויה כך שיש לה חירות פנימי וחירות נאמנה לחות הזה והחרות הזה בעצמו הוא שורש החירות העליונה של מה שלמעלה מכל הבקטא כל הבית הכלא של גדרי המציאות שזאת החירות האמיתית ולכן החירות שלה הוא שורש החירות הגלויה כלומר יש חירות אלוקית האידיאלים של החוק חופש האלוקי לעשות טוב אופטימלי בשיא שלמותו באמת והוא מתגלה בתוך המציאות בחרות היינו באיזה חקיקה שדווקא כך ולא אחרת שיש דרך טובה ודרך רעה ובתוך הגדרים הדרך שמביאה לאכיזה באידאלים האלוקיים זה דווקא התורה ולא ניגוד לה וזה מאפשר לך חירות מחשבתית אמיתית. אז יש פה שלוש חבות. עכשיו כשאנחנו מסתכלים על מה שקרה בימי הביניים אז הרב אומר אתה מחפש חירות. כל אחד מחפש לו חופש, אבל אתה מייחס כלפי מעלה איזה עצם שרירות שאין לו חופש להיות טוב. הוא הרוב, הוא אידיאל. זה בעצם טענה שאני אני לא זוכר אם נטענה כבר בכל המאמרים פה. שחלק זווית עמוקה בתוך הדיון במים האידיאליים זה החופש, החירות. כלומר, אם אדם הוא אידיאליסט, לא מתוך חופש, אז זה לא אידיאליזם באמת, זה הכרח. להיות אידיאליסט שאנחנו נראה אידיאל אמיתי זה חייב להיות שהוא לא משובד לכלום כי אם לא אז השעבוד הוא כבר זה שמונע ממנו להיות אידיאלי כי אם תהיה התנגשות בין מה שאידיאלי לבין השעבוד אז אם אתה אומר שהדיאל משבד אתה אומר בעצם שהשעבוד ינצח את הידיאל אז זה לא אידיאל אמיתי לכן החופש הוא הדרך המוכרחה ללוות את האידיאלים. אבל זה חופש מוכרח. כלומר, אתה מוכרח להיות חופשי. אל תקחה חות. אלא חראות. זה חוק של חופש. יש פה אורות הקודש חטיבה שלמה על התהיל. של עומק העומקים, של המקום שבו ההכרח והחופש נפגשים. חוק וחופש עליון שאצלנו הם מתנגשים, אבל זה הכרח עליון שהאידיאל יהיה חופשי לגמרי. אז זה גם הכרח וגם חופש. שזה מתגלה אחר כך בתוך העולם בחרות וחירות. אז בואו בואו נחזור. אז הפילוסופיה הרציונלית שצריכה לנבוע מהחיים עצמם היא בידה את עוז חייה ורם גבורתה. היא כבר לא עם תוקף של חופש שבא מתוך החיים ולאכל ליסע בעוז ידיה לדרוש את דרישת הרוח הבריאה שכל זרם החיים אנשים הוא מרופא אחד דמור. הכך יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש הכללי האלוהי אומר איך אתה יכול להגיד שהודמות כזאת וזהו רק עצם והוא לא חופשי לעשות שום דבר אין לו אידיאלים אין לו את החופש לפעול מה שטוב מה שהוא עבד לאינטרסים שלו הוא משועבד ה אה צוויון שלו לשרירותיות שבו אז איך אתה יכול להגיד ש באלוקות אין חופש בשעה שהחופש הפני וחיצוני הוא המבחר שבידיעליו הוא מסת נפשו שכל זה זה הנגטיב של חרות על הלוחות אל תקראי חרות אלא חרות כלומר שמשורש החירות האלוקית של האידיאלים שאני חופשי לעשות את הטוב בלא שום שיעבוד. מתוך זה אנחנו בני חורים על ידי דבקות בתורה. חקיקה על הלוחות. זה הדין פה. יש פה אקסימורון פנימי דק. כי אנחנו כל הזמן חיים בין החופש וההכרח. אבל איך הרב פה טוען פה טענה שהוא אומר אותה בכל בשם כל זרם החיים האנושיים? למרות שאיפה זרם החיים האנושיים? אומר אותו כשהוא השתחרר מהכנסייה ועשה רנסנס אז הוא אומר תפסיקו להציב מעליי אלוהים שרירותי אכזרי שאני רק מחוייב ומשועבד והוא נכנס לגדרים של משמעת וטולו ותנו לי את החופש. אז מה זה עשה? דבר ראשון זה ניפץ את הכנסייה. לא תמיד, לא לגמרי. זה היה מעובב. אבל הכנסייה רעדה מהרנסנס. ומאמת זה הביא להחלנה. החלנה מתחילה מהרנסנס. אכל בישראל רק להבדיל בא אומות העולם בעיקר החלנה מוננהצ זה זה ביטוי אה נדמה לי שצריך ל כמו כלומר האם זרם החיים אנשים הוא פה אחד זה משפט שמישהו פעם אמר אותו לפני הרב כזצלם פה נראה לי שלא זה לא ציצה אפילו לא פרפרזה לא זה לא שום הסתמכות על דברים שנאמרו ברנסנס או באיזשהו שלב באנושות למרות שהוא אומר שזה כל זרם החיים האנושיים הוא ממלל איזה זה תנועה שכל ההכל של הרנסנס טענה אותו בדרך מובלעת ולא באמירה נראה לי שזה הפירוש כאן מה הפרשנים אומרים שהם לא כל כך נכנסים לזה מה לא נכנסים בכלל נראה לי שזה זה הדברים שהרב אומר פה. אז בוא בוא נחזור עוד פעם. מהזה >> ש הפילוסופיה כלומר אני אומר הרב אומר פה אמירה בשם כל זרם החיים האנושיים ואני רציתי לטעון שמעולם בזרם החיים האנושיים לא טענו את הטענה שהרב טוען פה אלא זה היה המובלא ה המנוע הפנימי הנסתר שדחק את כל הפריצה של הרנסנס ואת הניפוץ של השעבוד לכנסייה בגל שבשיבוד של כנסייה אתה אומר אני רוצה חיים חופשיים אבל אני מנחס כלפי מעלה לעצמיות חסרת חופש הקל וחומר הזה. וכאן פתאום כל האידאלים האלוקיים הרב דן בהם מהציר של החופש. הסברנו למה זה קשור אחד לשני. אבל זה ציר חדש שהרב פה נוקט בו בגלל שהוא עכשיו מנתח את ההיסטוריה. של תרבות המערב מהקמת הנעצרות דרך המיזוג שלה בתרבות המערב עם הפילוסופיה היוונית חשקת ימי הביניים וה פנתאיזים השפינוזי הרב כבר בתחילת מאמר דת אלוקים מציב את שפינוזה כניגוד הכי מפותח לטענה של הרב שעיקר האמונה זה בעצמות שמופיעה דרך אידיאלים חופשיים מהירים שלמים של טוב. טוב אז בוא בואו נקרא עוד פעם רק שנראה את כל המשפט רק תמתום הלב והתבטלות האישית כמו שכל אחד בטל לכנסייה ולתפיסות הפילוסופיות ששלטו זה תמתם את הלב בגלל האכזריות וה קטנוניות והשחיתות שהכנסייה נהגה בה בכל חשקת ימי הביניים חיים וההתבטלות האישית לאפיור מצד אחד ולאריסטו כשם קוד לכל הפילוסופיה היוונית מצד שני על ידי כירות החיים שלי הביניים שרישומם ניכר גם בזמן החדש למי שמכשיר עצמו להנגע ממ מחלת החושך ה עדיין יש שליטה מסוימת לכל החשקת ימי הביניים לדוגמות של אלוהים קר ומנוכר בלא אידיאלים, שזה יכול להיות אין מצד ה לפעמים קוראים לה שליטה של קו מחשבה אחד ב במדע גם כן כנסייה בגלל ה עבר הזה אז זה זה ממשיך במידה מסוימת אם אדם הוא נכנס ללמקום הזה של אני מתבטל ולא אכפת לי ואני אכזרי ואני נכנס לאיזה הכרח ושעיבוד שההצטרפות שלי לשם וגם גורם שאני אהיה יהיה משעבד את כל האחרים לשם ומי שזז אחד דתו אז רק תמתום הלב הזה והתבטלות האישית רק הוא גרם שרגש החופש נדם כל כך זה חשקת ימי הביניים מה נדם בחשקת ימי הביניים בצורה בולטת ברורה כולם יודעים ומבינים החופש ויחד עם זה נדם בעצם כל השפע של האידיאלים האלוקים הטוב. החופש והטוב נדמו ביחד. כשאין חופש אז ממילא אתה נכנס למסלול של אכזריות דוגמטית. רק הוא גם שרג שחופש נדם כל כך בייחוד על ידי ההשפעה הפיפיורית. כמו שהנצרות רחבה על תפיסות העולם עד שהפילוסופיה הזאת זה שרחבו עליה דווקא הרציונלית שצריכה להקר מלחם עצמה היא צריכה לנבוע מחיים חיים זה יצירה זה חופש זה חירות איבדה את העוז חייה ורעם גבורתה כל האלף שנים של ימי הביניים ולא יכלה ליסע באוז חיה לדרוש את דרישת הרוח הבריאה מה דרישת הרוח הבריאה שוודאי אם אני רוצה חופש ואני רואה שזה מה שטוב לי אז גם הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה חופש וטוב לא יכול להיות הסתירה הזאת שאתה מדבר עליו ואתה מכניס אותו לפינה הזאת שהוא רק משעבד רק יראת העונש רק מניעת כל חופש ובעיקר כל חופש מחשבה וזה סותר את כל החיים של הרצון לחופש הפשוט אז לכן הוא מה שכל זרם החני החיים אנושיים אומרו פה אחד בלי לדעת שזה מה שהוא אומר אבל תיכנס תחזור קצת ממה ותראה שמה הוא אומר למור הכך יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש הכללי האלוקי באידיאלים האלוקים וש החופש הפנימי והחיצוני. כלומר שאני רוצה גם את החופש בתוכי וגם את החופש מאחרים שישעבדו אותי. הוא המובחר שבדי עליו הוא מסת נפשו. וכל זה סותר את מה שבישראל זה הפשט. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. כלומר זה חירות אלוקית של אידיאלים חופשיים של טוב ללא שום מגבלה שהם מתגלים בחקיקה של הלוחות אז איך זה קרה רק מצד השפעה של עם נבל שכאן זה לא מצאת את הך הנבל מופך דברי >> אה שהנבלה זה ה השפלה של דברי אלוקים חיים, הענייג. רק מצד השפעה של עם נבל אנושיות שקועה בבערות בלי שורש אלוקי ובלי מחשבה בערוץ מצד הפילוסופיה לאנושיות מצד ה אפיפפיוריות אולי והזיה שלקחה את האחדות האלוקית ועבודתו במובן שטחי מכתבי הקודש. מה השטחיות של כתבי הקודש? ירת העונש בלבד ותעשהו למפלצת של אליות. רק היא יכולה לגרום להוליד ולקבל אחר כך לימוד בן שעון כזה שעיקר החיים וזיבודו ותקבותו חסר ממנו בקור וחושך יפפו. כל התפיסה שלך קרתי ביניים שהכל קר ואפל וחשוך חשקת. ימי הביניים ואני לא יכול לחשוב אני משבת ואני נמצא בתוך דוגמה אפלה בי אקטא שאני לא יכול בכלל לצאת ממנה זה המפלצת של כל ימי הביניים שהיא מתגלה בתופעה חדשה אצל שפינוזה ברנסנס הוא כל שפינוזה המשיך את התמצית של הסיבה של ימי הביניים ברנסנס עצמו ולכן הוא גם ממשיך את האנטישמי. טוב, ממשיך לראות את זה. בעזרת השם שבוע הבא.